אמא, ברגע הזה את יכולה להציל אותי,
תעשי משהו עם כל מה שקורה בפנים.
תגידי לה שתפסיק, אני לא יכול יותר.
תגרמי לתחושות האלה להיפסק,
תעשי שהכול יהיה כמו פעם,
שאני אחייך ואירגע כבר.
תצבעי לי את השמיים השחורים,
בצבע ורוד ואדום כמו שאת יודעת,
כמו המרק שאת מבשלת.
כמו התחתונים שיש לה מתחת לחצאית.
כמו מה שגרם לי לאבד את השפיות.
ורוד ורך, מתוק וחמים.
אל תכבי לי יותר את האורות,
לפני שאני הולך לישון.
גם ככה חשוך לי שם, אמא.
עוד מעט היא תגיע ותרדים אותי,
כמו בכל לילה.
היא תגיד לי שהיא אוהבת אותי,
שאני מה שהיא ציפתה לו כל חייה.
שאני האביר מהסיפורים,
שבא להציל אותה,
שהביא איתו את הסוס הלבן,
שהיא תרכב עליו, עד שהיא תדמם,
תדמם מכל החורים שלה.
ואני אשב מתחת לעץ ירוק,
ואוכל פרי בשל, כמוה.
והכול יהיה נעים ונחמד,
בהיר ויפה.
איזה סיפור יפה סיפרתם לי.
איך הוא נגמר כל כך מהר...

יש בזה עוד. יש עוד.