פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה, ריחם המשכר של הפרחים שהיו
מונחים על השולחן באגרטל קיבל אותי.
התיישבתי על הספה, הורדתי נעליים, פתחתי את הכפתורים הראשונים
בחולצה, נאנחתי אנחה עמוקה וחייכתי לעצמי.
"חזרת?" שמעתי את קולו של אוהד קורא לי. "כן" עניתי.
הוא התקרב אליי עם מגבת שעטפה את פלג גופו התחתון, עם ריח
מתקתק של אחרי מקלחת.
חפן את פניי בידיו ונישק אותי על המצח. "הלך לך טוב?"
"העיקר שהלך" צחקתי. "לך להתלבש" אמרתי וקמתי להכין לעצמי כוס
קפה.
הוצאתי את הנס קפה מהארון, הכנתי לעצמי ספל טוב והלכתי למרפסת.
שם חיכתה לי חפיסת הווינסטון שלי ו'סיפור על אהבה וחושך' של
עמוס עוז שכבר מזמן רציתי לקרוא.
משב בושם ריחני הסיח את דעתי. הסתובבתי אליו. "אתה יוצא?".
"כן. אחזור מאוחר יותר, עסקים" הוא חייך, נישק אותי והלך.
תמיד בימים שבהם אוהד הולך לפגישות, אני מבינה כמה אני צריכה
מדי פעם את רגעי החסד הקטנים האלה עם עצמי. כמה שעות לבד תמיד
מטיבות עימי.
עד שכמובן רינה השכנה שלנו מלמעלה מבקשת ממני לשים שנייה עין
על התינוקת המתוקה שלה, שלי.
כל פעם שאני מסתכלת על הפנים הזעירות והחמודות שלה, רגשי
האמהות שבי מתעוררים לחיים וגורמים לי לרצות כבר להקדים את
המאוחר. תמיד שאוהד חוזר כשאני שומרת עליה הוא מחכה כמה דקות
ליד הדלת ומסתכל עליי עד שאני שמה לב שהוא שם. תמיד תהיתי, מה
עובר לו בראש שהוא בוהה בי ברגעים האלה עם שלי.
ככה אני מעבירה את הערבים שלי בשתיקות ומחשבות על הכל. עליי,
על אוהד, על שנינו.
מאז שעברנו לגור ביחד אני מרגישה הרבה יותר נינוחה. יש לי אותו
כל יום, את האהבה שלו, את החום שלו ואת הנוכחות שלו שעושה לי
כל כך טוב. אני אוהבת לחזור מהמקלחת ושהוא כבר מחכה לי במיטה.
כייף לי שהפנים שלו הן הדבר הראשון שאני רואה כל בוקר.
"תעברי למיטה." פקחתי את עיניי וראיתי את אוהד מטלטל אותי
בעדינות, "נשכבתי כאן קצת ונרדמתי" אמרתי לו. "בואי למיטה" הוא
אמר בחיוך וסחב אותי לשם כמו ג'נטלמן אמיתי. הוא השכיב אותי על
המיטה, נישק אותי קלות בצוואר ופתח את שאר הכפתורים בחולצה
שלי. "אוהד" אמרתי.
"בסדר, מתוקה אני יודע, את עייפה." "לילה טוב", עניתי לו
וצללתי אל תוך הכר. לפני שהוא נרדם הוא לחש לי מילים מתוקות
באוזן. לא אמרתי כלום, רק חייכתי. "אהובה שלי" הוא אמר, נישק
לי את האוזן והסתובב לצד השני.