הכבישים רקים, רוב התושבים עדיין בעבודה. זהו אמצע היום, השמש
מתחבאת מאחורי עננים כבדים ואפורים, והאוויר קר, למרות שעוד
שבועיים כבר פסח. את הולכת איתי לבחינות. אנחנו כבר בדרכנו
אלי, כי אני מזמינה אותך ולך קשה לסרב.
בעודנו חולפות על פני השביל ממול, השביל אליו ברונו מטייל שלוש
פעמיים ביום, אני רואה משיהו מוכר.
זאת השכנה, אנחנו מחליפות חיוכים בינינו.
היא רוכנת לשיחים ולאדמה, כמחפשת חפץ מסוים.
אני ואת ממשיכות ללכת, והנה כבר הסמטה, עוד רגע אחד ואנחנו כבר
בתוך...
את עוצרת את הרגע. את קופצת לגובה ועינייך נוצצות מדמעות של
אושר. את מחייכת חיוך ענק, וגם אני צוחקת, מופתעת מהרגע הלא
צפוי.
בידיך את אוחזת חזק, שחס וחלילה לא יפול, שטר קצת רטוב... אלו
מאה שקלים חדשים! שבזה הרגע זכית בהם ביושר.
עובר עוד רגע עד ששתינו מתעשתות.
לו הייתי מביטה בהם קודם... די היה בשניה אחת כדי לשנות את
המצב... אני רואה בקנאה מה היה קורה לו...
את עדיין שמחה, וגם אני מנסה לשמוח בשמחתך, למרות שטבעו של
האדם הוא לקנא בחברו... במיוחד שזה עתה הרים מאה שקלים
מהאדמה...

אנחנו כבר בתוך הסמטה והנה הבית שלי ניצב ממול.
את יושבת איתי במטבח, אני מציעה לך עוף וגם קצת אורז.
אני לא יודעת אם זה מספק אותך, כי כעת אחרת, יש לך כסף, אין
דבר שלא תוכלי להשיג. ובסוף עם שעות- ערב לאחר שהשמש שקעה בלב
הים, את הולכת ואני עדיין מקנאה.

ובלילה לפני שאני מכבה את המנורה הקטנה, אני זוכרת פתאום את
השכנה. את דמותה הרוכנת לתוך השיחים והאדמה.
ואז אני יודעת, כי הכסף שהרמת מהאדמה, הלו זה בדיוק מה
שחיפשה.
אני חושבת עוד קצת, ובסוף נרדמת בלי להרגיש.