הוא הולך ברחוב. עיניים עצומות לרווחה, מריח ריח דמיוני
וקוסמי, עיגולים שחורים מונחים על האוזניים, מהפנטים בצלילים
שקטים ומרווחים. הוא מתמזג עם האוויר הצלול, כאילו נמצא על
פסגת הר שכוח אל, בו אוויר שאיננו נגוע עדיין - טהור, ראשוני.
והוא הולך בין כל העשן, ולא מרגיש כלום. בוהה בעצמים נעים ולא
מצליח לייחס להם דבר.
ופתאום נעצר.
הצלילים השקטים והמרווחים הופכים צורמים ואינטנסיביים, מכים
בראשו בחוזקה.
הוא חופן את ראשו בידיו ומנסה להיפטר מן העיגולים השחורים,
שבמהרה הפכו לאוזניות מן המניין, אך הרעש אינו נפסק.
עיניו מרצדות על כל העצמים שהפכו מזוהים, והוא קולט את כולם,
מן הקטן לגדול, מן הבלתי נראה אל הבנאלי ביותר שאין מבחינים
בו, בשל היותו שם מאז ומעולם.
הוא מסתובב סביב עצמו ומחפש את אותו השקט, השקט המיוחל. השקט
הזה שבא לעיתים וכשנעלם, העולם חרב.
ולפתע שוט מצליף. הבזקים של צרחות.
החרב ננעצת במעלה הקיבה ומרתקת את כל משאביו לתקווה הבלומה
שהכאב ייפסק.
צווחה אחרונה, מחרישת אוזניים. הוא מסתכל קדימה ורואה שאף אחד
לא שומע, אף אחד לא שם לב, גם לא לכיווץ האימפוטנטי של אותו
איש עם אוזניות, כך באמצע רחוב סואן לאחר שלווה שמיימית.
והדמעות מתחילות להרטיב את גופו הדומם, מוכה ההלם הידוע מראש.
והוא עומד שם, מתיישר מעט, מישיר מבט, ושוב הכול מטושטש,
מעומעם.
והוא בוכה, ובוכה.
מייבב כפי שייבב אז, פעם, כשלאמו כאב מן הדחיפות.
וכולם ממשיכים, הולכים, חלקם לחוצים וממהרים, לחלקם אין שום
חשק להגיע לשום מקום, אבל אף אחד לא שם לב, אף אחד לא נרטב.
מידי פעם הוא מרגיש איזה מבט ננעץ, ומיד נעלם.
..עם הזמן הוא נרגע.
חולפות דקות והוא כבר רואה הכול יותר ברור.
לאחר כמה שעות הוא אפילו ממשיך ללכת.
בעוד כמה ימים יחזיר את אותם העיגולים השחורים, וישרה את הרוגע
הפלאי שלו על המתקתקים הרגוזים.
ושוב ייהפכו לאוזניות.
ושוב הכול יתעמעם.
ושוב יינעץ מבט, או שניים.
ושוב הוא יירטב, ויתייבש, וימשיך.
|