לכתוב ולכתוב. פשוט לכתוב. לזרום עם המילים ויצא מה שיצא.
לעצום את העיניים ולעשות טעויות. למחוק בלי לדעת. לכתוב בלי
לדעת. לזרום... להמשיך ולא לדעת לאן. לעמוד באמצע שום מקום
ולזרוק משפטים, כך שאחד מהם אולי יתפוס את האוזן של עובר אורח
מקרי, והוא יסובב את הראש כלפייך, יפנה את מבטו הענוג אל גופך
הערום, הניצב על הצוק המרתיע, ויתאהב. יפקח את עיניו בפעם
הראשונה אל החוויה הראשונית הזו של אהבה ממבט ראשון. ירוץ אליך
בצעדי ענק ויפיל אותך מראש הצוק, היישר אל האגם הקר, בצלילה
מהירה אל מותך, שממילא היה אמור לבוא.
ואתה ממשיך לכתוב, כאילו אין מחר. כאילו לא מתת בזה הרגע.
כאילו כוח הכבידה לא לגלג עלייך מפאת עוד ניצחון מוחץ על המין
האנושי והחיים הדלוחים.
ואולי אתה בעצם ניצחת. כי אתה ממשיך, מתקיים, בתודעה שלך. כוח
הכבידה לא הצליח לנצח אותה. היא עדיין קיימת, וחושבת. וכותבת.
עד סוף כל הימים.
היא תמשיך להיות פה, ולבהות בכל מיני צורות סביבה, שמחייכות
ובוכות, שמהלכות בלי לדעת לאן, ואולי גם הן ייפלו מצוק, ואולי
גם להן יש תודעה משל עצמן.
ואל תטעו לרגע, היא לא נעצרת בבהייה, התודעה. לא ולא. היא
כותבת על כך, על האובייקטים שעברו מולה, ומנתחת ומפענחת. מנסה
לפענח, בכל מקרה.
האם היא תצליח? האם היא תתגבר על חוסר הידיעה? או שמא תמשיך
לזרוק מילים אל אוויר העולם, עוד מילים חסרות משמעות שממלאות
חלל ריק רק כי אין ברירה. כי הקיום קיים. והקיום לא הולך
להרפות מן התודעה המסכנה הזו שאין ביכולתה לברוח לשום מקום.
היא פה, מסתכלת. בוחנת. אין לה לאן ללכת והיא לא יכולה לעצום
את העיניים, שלא נדבר על ללכת לישון, לנמנם תנומת אחר הצהריים
באחר צהריים סגריר ואפרורי, כזה שכל אחד בראותו אותו חייב
לתפוס שנת צהריים טובה, מרעננת ומרדימה גם יחד.
אבל אין ברירה. חייבים להמשיך. כי יש את היד המכאנית הזו
שדוחפת ומעיקה, ולא נותנת לך להפסיק. ואם אתה עוצר לכמה רגעים
היא תצליף בך בחוזקה. שלא תחשוב אחרת, הצלפות לא מובילות
לאבדון. כל דרך ענישה רק הופכת את הזרם למהיר יותר וחזק יותר,
ואף פעם לא תעצור אותו לגמרי.
ואם היא תחכה, ותיתן ליד המכאנית הזו להצליף בה עד אובדן
חושים, אובדן רגשות, איבוד הכול, ושום דבר לא יישאר, כלום, גם
לא עצמים לבהות בהם ולשפוך אור, כביכול, על החושך. מה אז?
התודעה תמשיך בקיומה הבלתי נדלה, החסר הגיון, הכה אבסורדי
ובלתי ניתן לעצירה? תהיה כאן, תמיד?
ואולי אין תודעה בכלל. ואולי זה רק אני, כותב ממעמקי האגם
שאליו הפיל אותי אותו איש מאוהב נטול רסן. ואולי אין מוות.
ומה יש, בכלל?