אשליה, ועוד אשליה, ועוד אשליה.
כולן לבסוף מתנפצות,
משאירות אותך חסר כל נוכח הקיום האבסורדי.
הבל הבלים.
אשליה או הבל הבלים.
או שניהם, לפעמים.

ושוב את מוצאת את עצמך מאמינה,
נאחזת במשהו כי בלי אחיזה תפלי.
גם אם תאחזי בכלום,
זה יעצור לבינתיים את הנפילה הכואבת.
תאמרי לעצמך שטוב,
שמתחיל להיות טוב,
שפחות רע,
תתנחמי באחיזה הפיקטיבית..
ואז תתעוררי, תשימי לב שידייך עוטפות את האין,
והבהלה תאיץ אותך בדרך מטה.

ושוב,
תכחכחי ידייך בעינייך,
תבהירי לעצמך שלא ראית היטב,
שחלמת,
דמיינת,
נאחזת במשהו לא קיים, השלית את עצמך.
אבל השכנוע העצמי הקודר הזה במהרה יהפוך ללא כלום,
הוא לא אמיתי.
התקווה מנצחת.
ואת אוחזת,
חזק.
חזק יותר מפעם לפעם?
רפה יותר מפעם לפעם?

ושוב,
מקור האחיזה מתמוסס לך בידיים,
מגלה לך שגם הוא
אשליה.

אשליה, אמרה יפעת, אשליה, הכול דמיון.

ומה עכשיו?
לומר?
לשתוק ברפיון חושים?
לחפש לי אחיזה חסרת יציבות אחרת, שתעצור אותי לרגע ותאיץ אותי
מטה?
או פשוט ליפול.
עד התהום,
עד הקצה?

הרי אני יודעת שזה לא מה שיקרה,
ואני שוב אאמין
בלית ברירה
כי נכפו עליי החיים,
נכפה עליי החלום,
האשליה,
האינסטינקט הארור הזה לחיים.
ומכאן לשם,
היו שלום.