בבוקר הכול נראה הרבה פחות מזעזע.
כל הדברים שאמרת אתמול נראים פתאום מטופשים ומוגזמים עד
להחריד.
כל הדברים שחשבת אתמול לפני שנרדמת חוזרים עמוק עמוק לליד
המודע.
העולם נצבע בצבעים הרבה פחות זועקים.
הכאב, האהבה, האושר, הסבל הנורא של אתמול בלילה.
כולם נראים כמין תמליל דרמטי שהמחזת בראשך.
כאילו הכול מוסתר במין ערפל בלתי מוסבר, והולך ומתבהר עם רד
הערב.
או להיפך...
האם אתה רואה את הכול באור הרבה יותר אמיתי ומפוכח, בהיר,
בבוקר?
האם במהלך היום אתה רק משכתב את חייך המשעממים לרומן מסעיר,
והופך מבטים אקראיים למכוונים ובעלי משמעות אדירה?
או שמא יש שכבה של צבע, שכבה של חומות שאתה בונה סביבך מטבע
היותך אנושי, והחומות הללו לאט לאט הולכת ומתפוגגות, מתרככות,
לפעמים הופכות לבלתי נראות, עם רד הערב, עם הזמן, עם בוא
החשיכה... אבל לא החשיכה הפנימית.
הפנים נפתח וזועק יותר ויותר, עד שאין לו כוח יותר והוא שוכב
לישון.

ואז אתה קם בבוקר, והכול נראה הרבה פחות מזעזע.