הוא יושב לבד בבית, רועד. כל החלונות סגורים, התריסים מסתירים
ממנו את שממילא נדם לראות. הם בבית, והוא רועד. שומע בראשו
מנגינה עצובה ישנה, מוכרת, ידועה. הגיע סופה. המנגינה תמה. עוד
כמה צלילים תחריש לעד, ושוב לא תתנגן בו מנגינה יפה זו, מנגינה
עצובה, חרישית זו.
הוא חושב עליה, כמה יפה הייתה, המנגינה. מדמה את שיכול היה
להיות לו ולא היה, מתבוססת בדמיון רווי צלילים, מפזמת את הדרך
בה רצה אך לא דרך.
ואין לו אחרת, רק אותה מנגינה, שוב ושוב מתנגנת. אך זו הפעם
האחרונה, הוא יודע את זה, לא יבואו עוד אחריה, היא לא תתחיל
שוב להמהם בלבבו.
זה הסוף, היא לוחשת, זה סוף סוף הסוף, אותו סוף לו ייחלת כל כך
הרבה זמן, אותו סוף עליו חלמת בעודי מטיילת ברחבי גופך
המבוצר.
אך הוא כבר לא כל כך בטוח.
אולי זה לא הסוף לו יחל. אולי הוא בכלל לא רוצה סוף.
אולי הוא רוצה לחיות עוד כמה שנים, להיות עוד כמה שנים, לנגן
צלילים מוכרים ועצובים, לזעוק שוב ולקרוא שוב לסוף, לצפות לו,
לחכות לו עד נעצמות העיניים, לייחל לו בדממה מותחת, אך עדיין..
לחכות, לא להאמין שזה יבוא ויהיה הסוף, יקרה הסוף.
אך היא כבר יודעת המנגינה.
זה הסוף.
וצלילים אחרונים מנגנים את שישאיר לעולם, מזכרת חסרת מילים
והבעה - עוד אחד שרצה לגמור, וכשגמר, חשב לעצמו שרצון זה לא
היה אמור לבוא על סיפוקו, כמו כל שאר הרצונות שנשארו יתומים
ממענה.
נגמר. |