אם אי פעם אמרתי לך שאני אוהב אותך כעת את יודעת ששיקרתי. לא
אהבתי דבר מלבד עצמי, וגם את עצמי לא אהבתי כל-כך. אלוהים יודע
שניסיתי. הבעיה האמיתית היא חוסר היכולת להודות בשגיאות העבר.
החזרה האינסופית על אותן הטעויות. אותה אובססיה שאין לה הצדקה.
חזרה לארץ הפריקים. הבעיה שלי היא שאין לי שיטה, אני מפלצת
שישנה את שנת החורף שלה במערה, עד הרגע בו אני מתעורר, יוצא
לכביש המהיר ואוכל את כל מה שאני נתקל בו. יש לי המון נפש
שבוערת והמון כסף שחסר. כולם עומדים אצלי בתור ותוהים מי יהיה
הראשון שיעיז לשלוף. אני מסתובב בין כל הברים בעיר הזאת וכל מי
שרואה אותי יודע שלא ישוב להיות כפי שהיה. כשאני שם יד על כמה
שקלים אני יודע בדיוק לאן הם הולכים. מזמין בירה עם צ'ייסר
וודקה. חצי אצבע. בקבוק מינרלים. יושב ליד שמנה. יש לה שדיים
עגולים וקעקוע שקורץ מתוך המחשוף. היא מצמידה את השד הימני שלה
לכתף שלי מדי פעם. טיזרית. מסביבי המון כסאות מוכרים, המון
פרצופים שחוקים. אין מחר. המוזיקה בהירה, מאיצה לשום מקום.
השמנה בוכה מרוב צחוק. אין דרך להתבטא באמת. אני אומר לה שאני
רוצה לזיין אותה. היא מוצאת אותי קצת מצחיק, קצת עצוב. אני
מכרכר סביבה. זהו עולם מטורף אני אומר לה. האנשים הטובים
צריכים לדבוק אחד בשני. אנחנו צריכים להתחתן, למצוא בית בישוב
בצפון, לעשות שני ילדים, יונתן ועומר, לחגוג להם ימי הולדת,
ללכת לאסיפות הורים. אני אומר לה. זה עידן שבו אין עוד משמעות
לערכים. היא תוקעת נאד. לבריאות אני אומר. היא צוחקת. יאללה
בואי אליי הבייתה, אנחנו נחזיר קצת עטרה ליושנה. הירח ברקיע
השביעי. אני רץ קצת. קופץ ונוגע בפרגולות של הקיוסקים. הייתה
לי מורה כזאת בתיכון, שמנה עם עגילים של צוענייה, אולי זהו
החוט המקשר. הנה בארדמי שוב, עם כיס מלא כדורים, הוא הולך
לעשות מופע נוסף. איפה התארגנת על אחת כזאת? אני עובד עליה
הרבה. יש כאלה שקוראים לזה אהבה. אני בסך הכל בחור מודרני. שחק
אותה אני אומר. השמנה נבוכה. מסמיקה. כנסי לאוטו אני אומר.
בארדמי מנופף. אולי השוטרים מאחוריו. אולי המוח שלו מוכה. אין
לי בעיה עם כל אלה. אנחנו נוסעים לאורך אלנבי. אני רוצה לזיין
אותך בכל מקום, אני אומר לשמנה שוב. והיא מצמידה את השד השמאלי
שלה לכתף שלי. אל תדבר בגסות כל-כך. תקשיבי, איך העור שלך
כל-כך חלק? אני חולה על העור החלק שלך, יש לו מגע של עוף. היא
צוחקת. יש לך צחוק מרשים. הבעיה עם האנשים היום היא שהם לא
רעבים, יש להם יותר מדי זמן לחשוב, פתאום הם צריכים למצוא
משמעות, כבר לא מספיק להם שני כבשים, פרה וכמה תרנגולות בלול,
הם צריכים אוטו, פלאפון, עבודה בהייטק, ומשהו שיעניק להם
משמעות עמוקה יותר. מה קרה לאלוהים? מי הבנזונה השחור שמשגע את
כולן? מי נוסע באמריקאיות גדולות? יש לי עץ עתיק בחצר שמרים את
הבלטות בסלון שלי. השמנה מסתכלת על הדירה שלי בעין עקומה. מה
יש בובה, לא מתאים לך עיצוב פוסט-פוסט-מודרניסטי? בובה אם היית
השמש והייתי נשרף כשהייתי נוגע בך זה עדיין היה שווה את זה.
צריך לשכפל אותך ולחלק לכל ילד במדינת ישראל. שמנה לכל ילד.
היא שמה את הזין שלי בפה שלה. איזה שפתיים. חשבת פעם לגלח את
הראש שלך? אני שואל אותה. לא לא, אל תעני, אל תעיזי להוציא
אותו מהפה שלך. פשוט אף פעם לא קיבלתי מציצה מבחורה קירחת,
מעניין איך זה כשהשיער לא מפריע. למיטה. היא עולה עליי. ההר בא
אל מוחמד. כולנו צריכים למות מתישהו ואלוהים יודע שזה בהחלט
יכול להיות עכשיו. שחקי אותה. אחר-כך היא רוצה עוד. באמת בובה,
אני נראה לך כמו מכונה. אי אפשר לסרב. כשהיא תגמור איתי הזין
שלי יהיה סגול. אני כבר לא בן שבע-עשרה את יודעת. זה כמו לדחוף
את הזין לתוך מערבל בטון. מלמעלה, מלמטה, מהצד, מקדימה,
מאחורה. אין רחמים. שילמת על הכרטיס, כעת סע. בשלב מסוים אני
נופל לריצפה. היא צוחקת. מה את צוחקת כל הזמן. הדילמות הגדולות
של הקיום, האם להזמין לה מונית, להסיע אותה בעצמי, או לתת לה
להשאר. אין מצב שאני יכול לתת לה להשאר, היא תטחן אותי לחול
דק. היא בוכה. לא בובה, אל תקחי את זה אישית, באמת שהייתי
רוצה, אבל אני לא יכול. עבודה. עבודה. עבודה. כמה שאני שונא
עבודה. הייתי נשאר איתך כל היום במיטה, מאכיל אותך בתותים
בשמנת. אלרגית? טוב אז דובדבנים. אבל עכשיו עבודה. צריך לשלם
שכר דירה. לתרום לבית הכנסת. יש גם הוצאות לא מוכרות במס.

בארדמי ברח מהבית, אבא שלו רדף אחריו דרך כל החצר האחורית אבל
לא הצליח להניח את הידיים שלו עליו. חכה, חכה, אתה תשלם עוד כל
אגורה ואגורה בריבית ד'ריבית. הוא נכנס לסלון. זה לא נראה טוב,
הבלטות האלה. מתחיל עם הדיבור המתחנף שלו. המבט שלו מתמסר,
ילדותי ובוגר. הוא תפס בתולה אתמול בלילה. אהב אותה כל-כך שהיה
מוכן למות למענה. היא אמרה שהוא לא הטיפוס שלה. לאט לאט.
בבקשה. לקח את היד שלה בעדינות. מותק. כשהוא רוצה הלשון שלו
חותכת כמו מאצ'טה. מותק אני יודע שהייתי יכול. זאת בעיה,
הרחובות עמוסים בחרמנים חסרי מוסר, הם יעשו כל דבר בשביל לתקוע
את הזין שלהם בכל חור רחב מספיק. אפילו סמים כבר לא מרגיעים
אותם. ארבעים יום וארבעים לילה בעיר הזאת ואחר-כך אנשים הולכים
לאישפוז. החיים שלהם הם סמרטוט ריצפה. בארדמי בוכה. זה דאון לא
ברור. הסטלה שלו התייבשה. אלוהים, לא עלינו. אלפיים דולר ואני
מסדר לך את הרצפה. אלפיים? נו בטח, צריך להעיף פה את הבלטות,
להעיף את העץ, להניח בטון מחדש. יש סדר לדברים. בית עושים
באהבה. אני חייב לצאת בשביל להתחיל מחדש. להעיף את כל הבבונים
והבני זונות. בארדמי מכריח אותי לפתוח בקבוק וודקה. הוא חופר
לעומקו. בקרח, עם אצבעות הקוף שלו. יש לו לפעמים מילות חוכמה
שהוא שומר לבתולות אבל מוכן להשתמש בהן גם כשהעניינים משתבשים.
הוא זוחל. דוחה את האבולוציה. מנהיג את המהפכה. נלחם במנדט.
מזיין את אישתך. תן לי מאתיים שקל, הוא אומר. אין לי. אני יודע
שיש לך. תבין, עוד מעט הכסף יהיה חסר חשיבות, הפשיסטים יסתובבו
ברחובות במדים שלהם ובחליפות המתוקות שלהם ואנחנו נאלץ להתחמק
מגובי המיסים, ואז תגיד איך לא עזרתי לחבר בצרה, עם כמה שטרות
מלוכלכים. הסלון שלי בוכה. כמו באגדה על ההיפי הזקן שפגש את
השטן על החוף, והם עישנו ביחד סופר סקאנק, והשטן שאל את ההיפי
אם הוא רוצה לראות את מופע האיחוד של הדלתות בקולוסיאום,
וההיפי אמר שהדלתות יכולים להתאחד כמה שהם רוצים אבל בלי
מוריסון זה לא אותו הדבר, והשטן לקח עוד שאכטה מהג'וינט ואמר
שמוריסון חי. וההיפי חשב לעצמו שהדפוק הזה יותר מסטול ממנו,
והשטן שאל את ההיפי כמה הוא היה משלם בשביל לראות את הדלתות,
וההיפי אמר שאם מוריסון מופיע אז לפחות אלפיים דולר. לפתע הם
בקולוסיאום, מוריסון שר את מונלייט דרייב והשטן אומר להיפי,
שלם חביבי. ולמה שלהיפי סטלן יהיו אלפיים דולר? עכשיו זה השלב
שבו השטן היה אמור לקחת לו את הנשמה, אבל יש לו כבר מספיק
כאלה, של מיואשים, שרופים, כבויים, חסרי תקווה, מסטולים,
דלוקים, שיכורים, אבודים, בודדים. הוא רוצה נפשות יפות, ואם
אין נפשות יפות, אז לפחות נפשות מצליחות. ואם אין לא יפות ולא
מצליחות, אז שלם במזומן, או שישברו לך את הברכיים, גנוב מאמא
שלך אם צריך, שאל את ג'ים, אולי הוא ילווה לך. אז מה לגבי
הריצפה, אני מוכן לרדת לאלף חמש-מאות. אני נותן לו מאה שקל
שיסתום את הפה. הוא תופס עוד פעם את הבקבוק. שתיים, שלוש,
ארבע. יש משהו באוויר. הבחורות אף פעם לא מחייכות. בעולם כזה
אי אפשר לדעת אם את קיימת. שחקי איתי.

הכביש המהיר. אין שוטרי תנועה. זה לא קל לרדת למטה. העונות
מתחלפות. לא מבקש כלום. יש משהו חשוד בעמוד השדרה שלי. נוסע
לחלק הלא טוב של העיר, החברים שלי מחכים לי שם. זה ממש לא קל
לרדת למטה. אין שום תמריצים, אין שום תמרורים. להסתובב. אל
תתעסק. הזמנים משתנים ואני נשאר זהה. אמא. חסד מדהים. מה מתוק
הוא הצליל, של, שטרות מתקפלים, מצת נדלק, מים מבעבעים, בחורה
מתנשפת, סדינים מתקמטים, מיטה חורקת, בכי חנוק, אשליות
מתנפצות. אני בחיפוש אחר כוס. הגעתי לחבצלת השמנה שלי. אני
מדבר אליה ברכות. מילים של דבש וסוכר. אבל היא לא רוצה. אני
צועק. היא לא רוצה. תקשיבי נשמה, אני יודע שהייתי לא בסדר, אבל
ימים קשים עברו עליי, הלחצים של המאה העשרים ואחת זה לא דבר
שיש לזלזל בו, אם לא הייתי אוהב אותך עם כל הלב לא הייתי עומד
פה. היא אומרת שהיא לא מאמינה לי. מה יש להאמין, הלב שלי הוא
ספר פתוח, אני פה על ברכיי, מתחנן. אבל היא לא פריארית השמנה,
היא קלטה את הבלוף שלי. סע חביבי, סע. אתה כבר שרוף פה. אני לא
סובל שטויות כאלה. אנשים שלא יודעים את מקומם. זה קשה להיות
נואש, זה אומר שאתה קונה ביוקר. אני בוהה בעיניה השואלות.
מוכרח לאהוב את עצמי. היא מבקשת שאני אלך. זונה. זונה מלוכלכת.
אני יוצא שוב לרחובות. הן תמיד לא רוצות. הן אף פעם לא רצו. לא
מספיק דם נשפך ברחובות האלה. לא מספיק גיבורים מתו על מנת לקדש
את השמות שעל השלטים. אין מספיק פאתוס בעיר הזאת. הערכים מתים.
אחת כוסית עשתה סימנים של אולי. באויר יש ריח של אסקפיזם מהסוג
הנמוך ביותר. תקעתי מבט. שתיתי וודקה. השיניים שלה היו אבני
מדרכה לבנות, כמו חניה לנכה, או לרכב שגרירות ניגריה. הייתי
מחנה את הזין שלי שם. חברה שלה קמה לשירותים. אני ניגש. הבטן
השטוחה שלך עוצרת את נשימתי, אפשר לשחק עליה סנוקר. קשה למצוא
היום בטן טובה. אם הייתי צריכה מישהו הייתי חושבת עלייך. אבל
בובה. אם לא היה לי חבר. אבל. אם. תחרטי את המספר שלך על החזה
שלי וזהו. היא מסתובבת. עוד צ'ייסר. המסע ממשיך. אומרים שים
המלח הוא המקום הנמוך ביותר על כדור הארץ. שלוש אוניות יוצאות
בחשיכת הליל מליסבון. לפחות אנחנו יכולים להודות לאל שאנחנו לא
אתיופים. אני מביט בישבן. טוסיק. קימור מושלם. בטן צהבהבה. אני
יכול לבכות אני אומר לה. אתה מוזר היא אומרת. את מאמינה
באלוהים? רק לא עוד משפטים על זה שנפלתי מגן עדן. לפתע אני
קולט שחסר לה נחיר, או שיותר נכון להגיד שחסר לה החוצץ שבין
הנחיריים, יש לה האנגר במקום אף. היא רוכבת על השכל שלי. פטפוט
קליל על התפסן או מופסן, תרכבי בכיף אמאל'ה, זה מרגיש טוב.
כמובן שיש לי תלונות, אבל אני שומר אותן לעצמי, לא מלכלכים על
משהו שמקבלים בחינם. ואם לא באלוהים, אז בניטשה את מאמינה? אני
מאמינה שאתה מזיין את השכל. זה טוב לך כמו שזה טוב לי? יש לך
פוטנציאל. עברנו בדלתות ההתאבדות לשירותים. נורה ענקית מעלינו,
שמש מלוכלכת של שלוש בלילה. היה לה לכלוך בשיער. נוצה או עלה.
היה לה ריח של וויסקי וגינס. ואנשים הביטו עלינו כשנכנסו לתא.
היה לה חור בחולצה הורודה שלה. ואולי הכה אותה ברק, ואולי היא
שנאה את הגשם, ואולי המגפיים שלה היו מרוחות בחרא, ואולי היא
שתתה בנזין, ואולי היא גרה בכפר ערבי, ואולי היא נהגה בשברולט
גדולה, ואולי היא סרגה סוודרים. העיניים שלה היו כמו ביצים של
בת יענה. והיא התקרבה והתקרבה. הרוח נשבה מהחלון השבור, והחרא
צף בשירותים, והשפתיים שלה היו שחורות, והידיים שלה היו חזקות,
וזאת הייתה הנשיקה הראשונה שלנו, וכמה שהתחננתי באותו הערב לא
קיבלתי יותר כלום. הכל בגלל הפוטנציאל שיש לי. להיות חיית
מחמד. לקשט צווארונים. אביזר אופנתי לכל בחורה אוהבת מוזרויות.
כלבלבון. לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו הייתי הולך לזונות
באופן קבוע, זה היה מפריע לך? אולי. אין הרבה סיכוי. הורדתי
אותה בבית. משוחרר ממטרה. בדרך לשום מקום. מתי ירד שלג על
העיר. התיישבתי בבית קפה. הקפה היה טוב. למלצרית היה תחת
הומוריסטי, כל הלקוחות חייכו כשהיא עברה. רציתי לצאת לשחות
בתחת הזה. הגבעות מביטות עלינו כשאנחנו מנסים לישון. צריך
להתאמץ בשביל לראות את הקסם, אבל אני לא יכול לישון כשמביטים
עליי.

החלטתי להיות סופר. לא פחות ולא יותר. זה עסק שחור. זנות
למתחילים. אוננות אקזהביסטיוניסטית. תראו אותי, תראו מה כתבתי.
לטפו אותי על הראש וזירקו לי סרדין. תראו איזה זין גדול יש לי,
תראו את הביצים השעירות שלי. חטטו לי בריאות, תוציאו משם זפת.
והאמת המרה היא ששום דבר אף פעם לא יוצא כמו שתיכננת. יש מלא
ארטיסטים ברחובות. אבל אני את שלי עשיתי. הלכתי אול אין.
התפתחתי. התחת שלי נקי. הבעיות שלי פתורות. הארנק שלי לא ריק.
אני מכיר כמה ליצנים בחלונות הגבוהים. בכל זאת עייף, בקושי
נושם. אפשר לומר שאני חופשי. הדבר היחיד שאולי יותר גרוע
מכתיבה, זה הרעב. העייפות. הקלישאות. מה כבר ביקשתי? מציצה
בבוקר, דקירי בצהריים, עוד מציצה בערב. את הדת אתם יכולים
להשאיר לעצמכם. יכול להיות שהלכתי לאיבוד. מכושף. חופשי ואבוד.
וזה באמת יותר גרוע, הרעב והחרפה. אני רואה את ההומלסים ברחוב,
נביאים, לבושי סחבות, הם מחייכים. פיקוד העורף מרתיע. הפעם אני
משקיע. העפתי את כל הבאנגים מהבית. הכל בשביל הבטן השטוחה שלך,
הפופיק המתוסבך שלך. אני יודע שאת אוהבת את זה קשה. אני מבין
אותך. באמת. יש רומנטיות מסוימת בעליבות, בכאב, בזבל, בסבל,
ברעב, בעוני, במצוקה. אני מנסה להסביר לך שהכל עניין של השקפה.
אני אף פעם לא משתמש במילים שלי. הקולאז' הוא בלתי נמנע. כל-כך
הרבה דברים טובים נעשו לפני, למה לא לנצל אותם? זה יהיה חוסר
כבוד להשליך אותם הצידה. כל-כך הרבה דרכים להשיג את מה שאת
רוצה, את מה שאני רוצה. אני שולח לך הודעות טקסט. בוקר טוב קרן
אור. צהריים טובים שמש חמה. לילה טוב ירח מתוק. את מלקקת לי את
האוזן. אני גם מנסה לשתות פחות, אבל מה תעשה כשאתה צמא. שכן
שלי, חובש קרבי לשעבר, הוא מחזיק שקיות עירוי במקפיא, לימים
החמים של אוגוסט. ההומלסים הם נביאים בדימוס. בואי ניסע לדרום,
נשב על מכתש, נספור כוכבים נופלים, אני אנגן אקורד שבור על
הגיטרה, את תקלעי את שערך לשתי צמות יפות, אחר-כך נספר על
הלילה הזה לנכדים. את אומרת שאני מלא בחרא. מתי תגידי שאת
אוהבת אותי? אני אף פעם לא עושה את הצעד הראשון. כל הזין. אני
יוצא מאוחר בלילה. יש דברים שלא אמרתי לך. אני מביט לתוך הנחיר
שלך, הוא כמו עין שלישית, לפעמים אני חושב שזה יכול להיות
מעניין לזיין אותו, אבל אני בספק שהזין שלי יכנס לשם. כמה זמן.
את מחייכת. יש לך חברבורות ניקוטין יפות על השיניים. מתוקה.
אני מאוהב בך. אני לוחש. בארדמי משאיר הודעה בתא הקולי, הוא
הסתבך עם כמה בתולות. הייתי רוצה לנגן על אקורדיון. בתולה אחת
הייתה חולה ועכשיו זה שורף כשהוא משתין. אולי הוא שתה יותר מדי
בנזין. הוא משאיר את כל המזומן שלו אצל הרופא ונועל את הזין
בארון מטבח. אולי על חצוצרה. המזל לא מאיר פנים לבארדמי.
הנקבות יודעות לאן הוא הולך. הוראות כתובות על מפיות של מסעדות
שיפודים משכונת התקווה. אין לו סיבה להתחבא. אין לו חוקים
לשבור. שמעתי את חברה שלך שרה, יש לה קול של מלאך. אל תדאג אני
לא אגע בה. עדיין יש לי קצת כבוד. יש דברים שלא עושים לחבר.
אני מעדיף לתקוע את הראש שלי בתוך תנור. יש רגעים בלילה שזה לא
שורף ואני נוגע בעצמי ולא איכפת לי. עשר דרכים להשיג את מה
שאתה רוצה: לגנוב, לפלח, להרים, לדפוק, לשדוד, לעשוק, לאנוס,
לדרוס, למצוץ, לשקר. כל מה שאני רוצה זה שהמילים יסתדרו מעצמן
בשורות, ושיגעו בי יותר. יום אחד בארדמי יגנוב לי את כל הכסף
ואת הבחורה וירכב על הסוס הלבן שלו לתוך השקיעה. הוא משאיר עוד
הודעה בתא הקולי: החתולה שלי מתה. רוצה לקנות את האוכל שלה? זה
הסוג המשובח.

לפעמים החיים מחייכים אלייך. מוסיפים קריצה קטנה. לך תדע למה
הם מתכוונים, הכל יהיה בסדר? או שאנחנו הולכים לזיין אותך?
תכין את הוזלין לכל מקרה שהוא. נדפקו לי הג'אנטים. התארגנתי על
פונטיאק. אחר-כך החלפתי אותה ביפנית קטנה. חסכונית בדלק.
אחר-כך הבאתי קאדילק אבל השרמוטה עם הבטן השטוחה דפקה לי הגיר.
לא יכולתי לכעוס עליה. אולי זה בעצם מה שדפק את הכל. אבל הכי
אהבתי את המרצדס, שנת שמונים. איך שהיא ישבה על הכביש. מזגזגת
בין משאיות. תכלס כל מה שדרוש זה קצת כסף בידיים של מהמרים
חולים וקצת מזל. אני לוקח להם את הגרושים שהם חסכו בשביל חופשה
בטורקיה. התחת הקטן שלה נוטה הצידה ומוציא ממני את המזומן.
תורכיה. זה תהליך. לפעמים אני נוחת על הרגליים. חולם להכנס
לאוטו ולנסוע מכאן, להשתגע לאורך המדינה. אין לאן. אנחנו
כלואים בכלא, תאים באורך מטר על מטר. אל תדאגו לי. בארדמי
מתקשר. רובנו חייבים לעשות דברים מסוימים. אני לא יודע אם זה
רק איפה שאני חי או שזה בכל מקום. אם אתה מברר את זה, תספר לי.
אבא נעל אותי בחדר, הוא לא מוכן לשחרר אותי עד שלא יקבל אלפייה
לפחות. תבוא לשחרר אותי. אני לא מסוגל לסרב לחבר במצוקה. כל
בוקר אני מתעורר לתוך האנגאובר. איזה מין נרקומן אתה שלא תבוא
להציל את הדם שלך? אני אלך אחרי הנרקומנים, ואחרי האותומנים.
נגמרה האותומניות, בלעדיהם הלכנו וירקנו על המרצפות. טיפשים.
אתה רוצה להיות נרקומן? לאבא של בארדמי יש ריח של כבש ושום.
השפתיים שלו הן סך הכל סדקים על גבי סדקים, כל פעם שהוא בא
להוציא מילה נופל מבינהם חול ים. פעם, בכל בית בשכונה היו
שומעים פאריד. תשמע את הקול הזה. תשמע את פאריד הבנזונה.
הוצאתי את הסטיפה. העיניים והאף שלה בוהים בי. ספרתי אלף
והנחתי על השולחן. הפנתי את מבטי הצידה. אבא של בארדמי ספר.
אני מצטערת שבהיתי, בטח עיצבנתי אותך. הפרידה קשה. הוא משאיר
את השטרות על השולחן. אנחנו הולכים לחדר של בארדמי. החלון
פתוח. הוא לא שם. אני רץ לסלון, מרים את הכסף, ובורח. התרגילים
האלה לא עובדים עליי. את יכולה להגיד אלף פעם שיש לי תסביך אם.
את יכולה לבקש כל מה שאת רוצה. אין לי הרבה ברירה. אני יכול
להגיד ולעשות הכל. אני יכול לנופף לשלום. היא סגרה את דלת
האוטו. הענפים יתכופפו כשתסעי לאורך השדרה. כמו אלמנה. הכל
מזדקן. אני בטח חולם. שן בני, שן. אני מניח שאני לא יודע דבר.
קשה להודות במצב הזה.

אני יודע שאמרתי שלא אעשה זאת שוב. עם טיפה קטנה של אדולן. איש
לא יודע איך הם נעמדים בשורות. הם מקימים דת חדשה? הם משתגעים?
לבדי. מוריד עוד ראש. הבאנג מרגיש נקי יותר אחרי שהיא הולכת.
לשטן יש יד בעניין. אילו רק הייתה לי משאלה אחת. בטח המלחמה
נגמרה. המלחים משוטטים ברחובות עמוסי השלכת, המדים הלבנים שלהם
שורפים לי בעיניים. העכברושים עולים מתוך הסדקים שבריצפתי, הם
מתחממים איתי. הכסף אז היה כסף. החוב היה חוב. מילה הייתה
מילה. היא הלכה למגדת עתידות צוענייה. איפה שכל הדברים נוצצים
בדמדומי כסף. החצוצרות חורקות. הדברים ישתנו. החתולים שלהם
כתומים כמו דלעת. לצוענייה יש פה אבטיח חסר שיניים. היא לא
רואה חתונה באופק. היא לא רואה גבר בחייה. היא רואה מדרכות
ודרכים וגברים. הם אומרים. היא שומעת. הם מאמינים בה. התזמורת
מנגנת. היא רוקדת, עם הפופיק המתוסבך שלה והאף נטול הנחיריים
שלה להשכרה. העולם ימשיך להסתובב גם אחריי. אין צורך להתרגש.
סך הכל קרענו את המקום. שרפנו. דפקנו ת'קופה. עכשיו השמש יכולה
לשקוע לתוך הים. בסופו של יום, אני הכי טוב בשבילי. אתה לא
מספיק גבר בשבילי. אני מוריד לה סטירה. כל הסיפור הזה נהיה
מאוס. רציתי שתיקח אותי לרקוד. אני כבר נפגשת עם מישהו אחר.
כלל מספר אחת, להתארגן על משהו חדש לפני שנפטרים מהישן. הוא
קנה לי את זה. כבר לא תהיה לנו בת. אני לא אעזור לה להכין
שיעורי בית. אני מביא לה עוד סטירה, שתדע מה זה מספיק גבר.
אחר-כך עושה עוד סיבוב על הבטן הצהובה שלה, בטן של סלמנדרה.
אני אתגעגע אליה. אלו אכן רגעים עצובים. נופל על הברכיים בפעם
האחרונה. הן כבר רגילות. אני מפסיד הכל ונאחז בקרסול שלך. את
יהודה איש קריות. את ברוטוס. חכי תראי, עוד יכתירו כתרים
לראשי. שיניי כואבות. לבד בחדרי. ברגעים כאלה אני מודה לאלוהים
על הסם. זה לא שהוא עוזר. הדברים גם ככה תמיד נדפקים, לפחות יש
את מה להאשים. הכינורות. זאת מתמטיקה שחורה. לא משנה כמה תחברו
וכמה תחסירו וכמה תכפילו וכמה פונקציות תרכיבו על המחשבים שלכם
התוצאה תמיד תהיה שגויה. פשוט אל תלכו. אל תצפו למוסר השכל
מהיר. הם נכנסים רק דרך הישבן. תלכו לאיבוד ולא תימצאו. תגמרו
כמו אישתו של לוט. אני עדיין דבק בהנחות הבסיסיות, באקסיומות
המסתוריות של הקיום. הדברים שהוקרתי. מזל? תפילה? מצעדי הראשון
במאי? זה נכון לגבי כל דור ודור של אנשים קטנים שמטפסים על
ברכי העתיד הנשגב. אנשים קטנים. זה לא מעודד אותי לא להביט
לאחור. הסחות דעת. עדיין יש ניחוח של כוס בחדר. אני לוקח
שאיפה. היכן שיש צרות אני שם. נלחם בויג'לנטה. בגשם, בשמש. אני
לעולם לא בבית. הראשון שימות יהיה זה שינצח. לא עוד להתלבש
בחשכה. אני תמיד מתוודה לפני היציאה. אל תעשו מזה סיפור. אל
תחממו את קערת המרק יותר מדי. אסור להתרכז בשום דבר שכסף לא
יכול לקנות. כבר הייתי בכל המקומות. כבר לא נותר לאן ליפול.
כבר נאמר הכל על לא להגיד דבר. זה הסוף. גם עכשיו אני חותם על
מציצה בבוקר, וודקה בצהריים ומציצה בערב. אבל הכל נגמר עוד
לפני שהוא התחיל.

הדבר שיש להזהר ממנו יותר מכל הוא ההתמכרות לפארנויות
האובססיביות. אין גבול להתמכרויות שיכולות לדור בכפיפה אחת
בגופו של אדם בודד. לפעמים אחת דוחקת החוצה את השניה. לפעמים
צריך לנסוע לראשון או לאזור. מקומות שכוחי אל, נטולי עתיד או
תקווה. בתי קברות למכוניות, מקררים, חולי סרטן. נסיעות
באוטובוסים מלוכלכים. אין מהם חילוץ. יושב לידי חייל. שאריות
של זקפת בוקר על מכנסי דקרון. הוא בדרכו למרפאה. גימלים בראשון
בבוקר. המתנה לחובש עם מיואשות שמנסות לפברק דלקות בדרכי השתן
או תאונות אופנוע או הריונות. השמיים מחזיקים מעמד. העננים
מתכנסים לכפיות מעל הארובות האדומות. החיים הם נתיב שזרעו חולי
מין לאורך השטיח בסלון. חזרה לעיר הגדולה, יותר קל להסתתר שם.
זהו זמן לחשבון נפש כנה. אפשר להתכנס במחתרת, להזמין כוס בירה
ולספור טוב. להעלות זכרונות. מתהלך עם הבירה בשוק. הם צועדים
מסביבי במגפיהם. פורקים את משאיותיהם. משהו עומד להתרחש. עוד
מהפכה? אני עייף. תנו לדילטנטים לשחק. עיניים עצומות למחצה.
כסף מהמשחק של אתמול בלילה וז'יטון של חמש בשביל מזל טוב. זה
עושה את הכיסים כבדים. יש טפטוף מזגנים קל לאורך המדרכות
הראשיות. ריח של נובלס. אפשר לקפוץ לבנק הזרע? מאבטחים עצרו
אותי בכניסה לתחנה מרכזית בגלל הזקן הארוך, נראיתי חשוד,
נזקקתי לגילוח בדחיפות. שיחקתי ששבש עם אחד חובש כיפה וכתמים
של עמבה על גופיה לבנה. מארס. מארס. עדיף להצמד לקלפים. קניתי
גופיות כמו של החובש כיפה, רק בלי הכתמים, מצית עמידה בפני רוח
וחפיסת קלפים עם תמונות של בחורות ערומות. זה אכן היה זמן טוב
לחשבון נפש. זמן טוב להזכר בראשונה, בשניה, בהכי טובה
ובאחרונה. אהבתי את כולן, אני עדיין אוהב. אילו העולם ידע כמה
יש לי להעניק לו, אולי לא היה מפנה לי עורף. הציניקנים יכולים
לצחוק. השתנתי באחת הפינות. סחטתי עד הסוף. בעצם שום דבר לא
קורה. וגם כשקורה משהו, עדיין שום דבר לא קורה. עוד בירה ושני
צ'ייסרים. צריך לעמוד בקצב של בארדמי. ברוך השם שיש מכבי. אפשר
להסתכל החוצה מתוך כל פאב ולתוך כל פאב והנוף יהיה זהה. היו לי
זמנים טובים עם השניה. הראשונה לא עמדה בנטל הציפיות. ימי שישי
בצהריים, התוכנית של הביטלס ברדיו המקולקל בפונטיאק המקוללת.
היא מלטפת לי את החזה. שמת לב שערבוש ורבעוש מתחרזים? הם לא.
היא חושבת עליי עד היום, אפילו שכבר מזמן היא שלפה את תמונותיי
מארנקה. אולי החליפה ארנק. השמות דהו לאט על השולחנות בכיתה
ט'. אווירה של שנות התשעים. תנסה את זה, חומר חדש מסינגפור.
פיתוח של מאגיה שחורה. שש-עשרה שנות אלכימיה. השען מעבר למיכל
שמעל האסלה ותבשל קצת את המוח. הם מתים על החרא הזה בצרפת.
מזנקים על זה בלונדון כמו קופים על בננות. יותר יקר מחרא
בפחית. מקיא. אל תדאג. זהו מניפסט נטול דאגות. כתב תביעה נגד
הפרדים והחמורים. השמש נחמדה. השמש והיד שלה. בארדמי מחייך.
ממרומיי גילי הגעתי למספר מסקנות: וודקה צריך לשתות, נקבות
צריך לזיין וכסף צריך לבזבז. גם זה סוג של חשבון נפש. מסמן
למלצרית. היונים מקרקרות. החתולים מחטטים בפחים. החניונים
מתמלאים. הימים מטוגנים. משאיות הזבל עושות יותר מדי רעש.
עכשיו לא יעזרו לכם השירים היפים. הן מנסות לישב סתירות בעזרת
השוואה. לא יעזור לך לנון. ארץ של ציפורים. אבא שלה מת. השאיר
לה דירה במרכז. מוצרי חשמל נוצצים. היה יושב על המרפסת ומביט
בשקיעה. היא הניחה את ראשה על ברכיו. על ברכיי. גם לה היו
תסביכים. בעיות. המסקנה המתבקשת היא ששום דבר לא משתנה, המון
סיבות לכך, בעיקר האופי האנושי ההפכפך, הבוגדנות חרוטה בו.
לפיכך כל התרחשות בלתי צפויה היא צפויה. את הרוסה. מביטה
במראה. מביטה בשקיות מתחת לעיניים. צריך לעזוב את אלה שלא
עומדים בקצב. משתדל לא להתקע לאף אחד בדרך. אולי את עם מישהו
הערב. אולי גם את. אולי כולכן. אני צריך ללכת. לא לשכוח להשאיר
טיפ.

הרחובות עדיין חסרי פאתוס. לא יעזרו בתי האבן העתיקים, הכתובות
על הקירות, השדרות הרחבות. הם צריכים דם, והרבה. מי אני
שאתווכח איתם. הם צריכים הבלחות חד פעמיות של גאוניות. נמאס
להם מפילוסופיה. דטרמיניזם. הם צריכים ניסים שיגרמו להם להאמין
באי סתמיות קיומם. שירפו את הספרים של סארטר. דברו על ראש
הממשלה, על המלחמה האחרונה, על גורל העם והאומה, על מצב המשק,
על השחיתות, על מכבי, על הפועל. אני יוצא שוב. נסיון אחרון
לפני הנסיון האחרון הבא. אני מעשן יותר מדי. הזכרון פגום.
בקבוקי קולה שלא נסגרו היטב. הבגדים צמודים. הללויה. המוזיקה
רועשת. נעים מאוד. עכשיו היא זורמת בין השולחנות. מפליגה.
תחשבי על כל הדברים שהייתי יכול להגיד לך. תחשבי על ארוחות
בוקר במיטה. תחשבי על אמבטיות חמות. כל צבע שתרצי לראות אראה
לך. תחשבי שכל זה יכול להיות שלך. לא מעוניינת. משחקת אותה קשה
להשגה. לא נורא כפרה, היום הכל הולך. היום אני יורה בכל מה
שזז. אוכל נבלות. מחטט בפחי האשפה. לסיפור הזה הולך להיות סוף
טוב. חייב להיות לו סוף טוב. זריקה קטנה של אופטמיות. למזלי
העיר גדולה, תמיד יש איפה לשקוע. גיטרות בס. יש הרבה נקבוביות
לספק. מה אמרתי? גם ככה אני לא ישן בלילות. זה בסדר. תגידי לי
שיש לי בעיות בלב. אי סדירות בקצב. חלוקה לא נכונה בין החדרים.
קבעון. את חיוורת. מתולתלת. עולה לכיסא כמו בת אצולה ממזרח
אירופה. בת של צאר. אין על מה להתלות. כמעט בלתי מציאותית. את
לא מבינה. נהיה קשה להיות מישהו. זה לא משנה לי הרבה. תני לי
לקחת אותך. מקרוב זה אולי לא נראה משהו, אבל תחשבי על כל
הפוטנציאל שמגולם בפרמיה הזאת. אף פעם לא עשיתי שום דבר כזה,
היא אומרת. החיים היו מרירים, בכיתי, היא אומרת. מספרת אגדות.
בכיף אחות שלי, גם אני אשמח לגרום לך לבכות, אם זה מה שיעשה
אותך מסופקת. והיא שותה כמו גבר, כוסית אחרי כוסית. ואולי גם
במיטה היא כמו גבר, אגואיסטית ומפוחדת. בואי נלך לנגן. יהיה
מגניב. נצטרף ללהקה. נסניף שורות חגיגת אחרי הופעות מול ארבעים
איש. אחרי זה נתפרק. בואי נלך לרקוד. היא רוצה לאכול, לשתות,
להתחמם, להתקרר. תסלחי לי. תני לי לנקות אותך. אתה צריך עזרה.
מבטיח לך שיהיה בסדר. בואי סיבוב. יש לך חיוך של ילדה קטנה.
היא תמימה. אני תמים גם כן. לא יודע מה שמעתם עליי, אבל אל
תאמינו למילה. ממני לא תוציאו שקל. אני נוהג מהר. היא מבקשת
ממני לעצור. זורקת כמה שקלים להומלס. את הדבר הטוב ביותר
שראיתי. איזה פאסון. ההומלס מרכין את ראשו לכבודה. תציעי לו
חוזה דוגמנות. לאן נעלמו ההומלסים היפים, אלה שעיניהם רושפות,
שעורם מבריק, ששערם חלק. ימינה כאן. שמאלה פה. רמזור הבא
תסתובב. זה יותר קל ככה, כשאומרים לי מה לעשות, משאיר לי זמן
לחשוב. הרחובות לא מתרוקנים. יש שם רוצחים, מטורפים, עברייני
צעצוע, סרסורים, בריונים, סוחרים, קומבינטורים. היא לוקחת אותי
לקן האצילים שלה. מכניסה אותי למיטה המלכותית שלה. כימורי
נחושת עשירים. תשירי כמו מלאך, תעופי כמו ציפור. אני פורם את
הבגדים שלה. סוגרת את האור. אל תראה. כנפי המלאך שלך מלוכלכות?
אני נצמד לשדיים הקטנים שלה. רק לא להכאיב לגב שלה. היא פשוט
משועממת כמוני. תחייכי בשבילי. קופידון ריחף מעל שמי העיר
הלילה. יש לה ריח של עשב קצוץ. היא אומרת שהידיים שלי כבדות.
הכוס שלה צר. אני בקושי מצליח לחדור. אולי היא בתולה. בארדמי
ישמח לשמוע על זה. אין טעם לנסות לזכור. תבלעי אותי. עיניה
מחזירות אור של פנסי רחוב דועכים. עוד מעט בוקר. עוד מעט
נתעורר בתוך הסדינים החמים. עוד מעט אני אלטף את המותניים שלך.
עוד מעט תחייכי חיוך של ילדה קטנה. עוד מעט השמש תחדור דרך
התריסים. עוד מעט אביט על הרגל שלך שהסתבכה בין הסדינים. עוד
מעט אנשק אותך על האף. עוד מעט אלבש את הג'ינס המלוכלך שלי.
עוד מעט תאכילי אותי עוגת גבינה. עוד מעט יהיה טוב, ובינתיים
בכלל לא רע.