[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הייתי בסביבות בני עקיבא, על גבול בני ברק, כשהאוטו התחיל
להשתגע. לחצתי על הגז, ממש לחצתי, בכל הכוח, ככה שכבר התחילה
לכאוב לי הרגל, הטורים עלו עד ארבעה או חמישה אלפים והמנוע צרח
וחרק, אבל האוטו המשיך להיסחב באותה המהירות. ככה זה עם
המכוניות הצרפתיות האלו, כל דבר משגע אותן, לפעמים זה סוג
השמן, לפעמים זה הגשם והרוח הקרה, לפעמים זה מספר השניות שנתת
לאוטו להתחמם לפני שהוצאת אותו מהחניה, ולפעמים הלך לו ראש
המנוע או הקלאץ'. מכוניות גרמניות, אין איתן את השטויות האלה.
אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי לחשוב על זה, אז אמרתי: זין על
הכול, הדלקתי סיגריה והמשכתי לעבודה.
הגעתי למחסן, הוצאתי קלסר מהארונית והתמקמתי בפינה שלי. מקביין
כבר היה שם, מקשקש משהו על תעודת משלוח, עוצם את העיניים
ומנענע את הראש שלו כל פעם שבילי הולידיי מגיעה לגבוהים. באותו
הבוקר הזמן והאוויר היו קפואים. ספרתי קרטונים של ביצי
חסילונים גרינלנדיים, אבל היה כל-כך קר שלא הצלחתי לכתוב שום
דבר, כל הזמן איבדתי את הספירה ונאלצתי להתחיל מחדש. ניסיתי
למשוך כמה שיותר מהשרוול של המעיל מעל האצבעות מבלי למתוח אותו
יותר מדי. חארם על המעיל החדש.
לקח לבילי הולידיי שעות לסיים לשיר את סטריינג' פרויט. מקביין
הלך להפעיל את הדיסק מחדש. הייתי יכול להגיד לו על זה משהו,
לבקש שישים איזה דיסק אחר, אפילו רדיו, הרי הבנאדם שומע את
אותו הדיסק בלי הפסקה מאז שהתחלתי לעבוד פה, "דה ליידי סינגס
דה בלוז", האוסף האולטימטיבי של בילי הולידיי. אין טעם לדבר
איתו על זה, הוא בכל זאת יפעיל את הדיסק מחדש ועוד יתחיל לספר
על התקופה שלו בניו יורק. הוא יספר על איך הוא הסתובב במועדוני
הג'ז בוילג' ובהארלם, הבירדלנד, והוואנגארד, והלנוקס לאונג',
והקוטון קאלב, הוא היה בכולם. הוא יחייך כשהוא ידבר, השיניים
הירוקות שלו יזהרו עם כל מילה. הוא יספר על חצוצרנים במשקפי
שמש, על התיירים עם החליפות האפורות שלהם, על רמקולים לא
מכוונים, על נגני בס כושים, על מלצריות עם חולצות כחולות
ומגבות ירוקות שתחובות להן בחגורות. אז ככה שעדיף לסתום את הפה
לידו. לפחות כשזה נוגע לבילי הולידיי.
טיפוס רציני המקביין הזה, חולה במחלה מיוחדת שאין לה שם.
השמועה במחסן אומרת שהוא שינה את השם שלו למקביין בגלל שהוא
הפסיד בהתערבות. שמועה אחרת אומרת שהוא התאהב פעם באיזו רוסיה,
דיאנה או משהו, הלך לקעקע את השם שלה על הצוואר, אבל המקעקע
היה שיכור וכתב לו דימיטרי או משהו כזה במקום. אני שם זין על
כל השמועות, מצידי שיהיה ראש החמאס בגדה, אם כבר לעבוד עם
מישהו אז שיהיה עם מקביין. לפחות כשהוא מספר את הסיפורים שלו,
אפילו אלה שקשורים לבילי הולידיי, המשמרות טסות. אבל יש קץ',
תנסו לעבוד ליד הבנאדם כשיש לכם האנגאובר והוא יספר על הגרדת
הזאת שיש לו בפי הטבעת, על כל התולדה של המצב שם והחשש שאולי
זאת התחלה של משהו חמור, כמו סרטן, טחורים, או הומואיות. תמיד
יש קאץ'.
"היית יוצא איתה לשתות?" מקביין שואל, עיניו פוזלות לעבר
הרדיו-דיסק.
"עם בילי הולידיי?"
"כן".
"לא יודע".
"פעם אחת בניו יורק לא הצלחתי להירדם בלילה אז הלכתי להסתובב,
אתה יודע שמעתי לי קצת בילי וסתם הסתובבתי בשלג עד שהייתי חייב
להתחמם אז התיישבתי בדיינר בשישית פינת קאנל. ישבתי שם נהניתי
מהקפה ומפאי הדובדבנים ופתאום מישהו טפח לי על הכתף, הורדתי את
האוזניות, הסתובבתי ולידי עמד סרסור כושי, עכשיו אני מדבר איתך
על סרסור רציני, כובע פרווה לבן, מעיל פרווה לבן, חליפה סגולה,
מגפיים מעור תנין, משקפי שמש עם מסגרת מזהב, המון שרשראות זהב,
והכושי הזה זקן רציני, כל השיער שלו לבן, ויש לו שפם לבן,
לפחות בן שמונים הכושי הזה, ואז הוא שואל אותי אם אני שומע
בילי הולידיי, אמרתי לו שכן, והוא אמר שזה מאוד מאוד נחמד
ושהוא ראה אותה בהופעה עוד ב-44 ושהיא הייתה גברת עם המון
סטייל, ואז הוא חייך עם כל שיני הזהב שלו, הסתובב והלך".
מקביין חייך כמו מטורף. הסתכלתי על השורות הארוכות של ביצי
החסילונים הגרינלנדיים וקלטתי ששוב פעם איבדתי את הספירה.
"נו אז מה, לא היית יוצא איתה לשתות?"
"בגלל שסרסור כושי חושב שהיא גברת על רמה אני אמור לקחת אותה
לשתות?"
"באמא'שלי שאתה לא מבין שום דבר".
"אולי".
"אז עם איזה מוזיקאי מת כן היית יושב לשתות?"
"לא נראה לי שהייתי יושב לשתות עם מוזיקאים מתים".
"מה אפילו לא עם ג'ימי?"
"לא".
"אלוויס?"
"לא".
"מה עם ג'ים מוריסון, ג'אניס ג'ופלין, אוטיס רדינג, מרווין
גיי, ג'רי גארסיה, פרדי מרקורי, באדי הולי, גלן מילר, ג'ף
באקלי, טופאק, ג'וני קאש, הנק וויליאמס, אדית פיאף, ניקו,
דג'נו ריינהארדט, ג'ון לנון, ב.י.ג, פיטר טוש, בוב מארלי,
ג'יימס בראון, עופרה חזה, אריק לביא, ג'ון בונהאם, אלה
פיצג'רלד, פרנק סינטרה, מיילס דייויס, צ'רלי פרקר, דיזי
גילספי, קורט קוביין, איאן קרטיס, אליוט סמית', מוצרט, שופן,
ואגנר, פאריד אל-עטראש, אום-כולתום..."
כמעט רבע שעה הוא המשיך לדקלם את שמות כל המוזיקאים האומללים
או המאושרים שסיממו, הטביעו, דקרו, שתו, הזדיינו, טסו, ירו,
הקיאו, נהגו, או פשוט חיו את עצמם למוות. באותה המידה הוא היה
יכול להמציא סתם שמות, גם ככה לא הכרתי את רוב המוזיקאים האלה.
מוזר שהוא הכיר אותם, בחיים לא שמעתי אותו שומע משהו חוץ מבילי
הולידיי. וכל זה גם ככה לא היה משנה כי לא הייתי יושב לשתות עם
אף אחד מת, אפילו לא עם ישו. מה אני צריך לשבת עם איזה
אנכרוניסטי שיספר לי כמה ולמה החיים שלנו היום הם חרא וכמה
ולמה פ-ע-ם, ב-ז-מ-נ-ו, היה הרבה יותר טוב. ואז הוא עוד יספר
לי איזה צחוקים הוא ויוחנן המטביל היו עושים, הופכים מים ליין,
מאכילים את הרעבים והרעבות ועוד כל מיני אנקדוטות שכאלה.
כל מה שרציתי זה להתכרבל בתוך המעיל החדש שלי, להרגיש איך
הפרווה מלטפת לי את הלחי. זה אפילו לא היה מעיל, זאת הייתה
אדרת, ויכולתי לדמיין את המורה שלי למתמטיקה מסתכלת עליי יושב
במחסן הזה ואומרת "אותו אבי בשינוי אדרת". רציתי להיות בדרך
הביתה. אז אמרתי למקביין שהייתי יושב עם זוהר ארגוב, אבל רק
לכוס אחת, בשביל לא להרוס את המסתורין. אחרי זה החזרתי את
הקלסר שלי לארונית והתחפפתי משם.
למחרת האוטו שוב עשה בעיות. וגם מקביין עשה בעיות, הוא איים
בעיניו האדומות על כל אחד שעבר לידו ומדי כמה דקות הוא מלמל
משהו לעצמו. הפחד, האימה, השנאה והתעוב קרנו מכל נקבובית
בפרצוף שלו. ידעתי בדיוק במה מדובר - שוב היה לו לילה רע
במכונות המזל. זה היה קטע אובססיבי אצלו. כמעט כמו הקטע עם
בילי הולידיי. והיה לו הסבר לאובססיה הזאת, הסבר שהיה מטורף
ברמות שכמעט והפכו אותו להגיוני. מבחינתו זה היה מחקר מדעי
שמטרתו להוכיח שיש לו מזל, שהוא פוקסיונר. שאלתי אותו למה
דווקא להוכיח את זה במכונות מזל ולא בתחום אחר, נגיד רולטה
רוסית, כי יכול להיות שבתחום אחד יש לו מזל ובאחר לא. הוא  אמר
שבהחלט יכול להיות, אבל הדרך היחידה שלו לבדוק את הנושא באופן
אמפירי היא בעזרת מכונות מזל, "תמיד הסיכוי שם נגדך באופן קטן,
ואם תרוויח באופן עקבי ההסבר היחידי לכך יהיה שיש לך מזל". אם
היה לו לוח הוא גם היה כותב לי את הנוסחאות הסטטיסטיות ומצייר
גרף ותרשים זרימה. אבל לא היה לו מזל, או שהוא לא תכנן טוב את
הניסוי, וכל כמה זמן הוא היה מגיע לעבודה עמוס בכעס כלפי
אלוהים והיקום שלא חילקו לו את מנת המזל שהיה זכאי לה.
אחרי שספר מספיק קרטונים של שימורי בקר סינטטי מאורוגוואי הוא
נרגע והתחיל לספר:
"הפרצופים שאתה עושה מזכירים לי אחת שיצאתי איתה פעם".
"לא עשיתי שום פרצופים".
"באלוהים שעשית".
"הייתי שם לב אם הייתי עושה".
"זה גם מה שהיא הייתה אומרת".
לא היה טעם להתווכח איתו, הוא לא עמד לוותר. הוא היה מעדיף
לשסף לעצמו את הגרון ולא לוותר בויכוח. ניסיתי לקבור את עצמי
בתוך שימורי הבקר הסינטטי מאורוגוואי.
"בקיצור, יצאתי איתה ממש לפני שנסעתי לאוסטרליה. הייתה סמב"צית
או מש"קית קישור, לא זוכר. הייתי אוסף אותה מהרכבת ותמיד היו
לה כתמים כאלה על השרוולים של המעיל שלא יכולתי לדעת אם זה
כתמים של סמרק או של שפיך. לא משנה מה זה היה, זה הדליק אותי.
בכל אופן הייתי אז בקטע של סרטים אז הייתי גורר אותה איתי
לספריות וידאו. עכשיו זה קטע עם ספריות וידאו, לטעמי הן
מייצגות את כל מה שחולני בחברה הקפיטליסטית, אתה מבין מה אני
אומר?"
עשיתי לא עם הראש.
"יש שם את האשליה של אפשרויות בחירה בלתי מוגבלות, כל השורות
האינסופיות של המדפים שמלאים בסרטים על כל נושא שבעולם מכל
ז'אנר, אבל בתכלס כל הסרטים האלה הם כולם על אותו החרא,
מבוימים על ידי אותם הבמאי, כתובים על ידי אותם התסריטאים, עם
אותם השחקנים. וכל דבר שהיה חצי שווה לראות כבר ראית. מבין?"
עדיין לא הבנתי אבל הפעם עשיתי כן עם הראש.
"יום אחד היא מבקשת לבחור את הסרט, אמרתי בסדר, אבל היא כל
הזמן מציעה סרטים זבל, כל מיני חרא עם מתיו מקונוהי או דברים
כמו מעודדות צמודות ולא רק בלונדינית, אז אמרתי לה כפרה, אולי
עדיף שאני אבחר, אז מה היא אומרת? היא אומרת שכל הסרטים שאני
מביא עצובים ומדכאים! אתה קולט מה זה?! מדכאים! שאלתי אותה
לאיזה סרטים מדכאים היא מתכוונת, והיא עוד ראסמי עונה לי! כל
הסרטים האלה בשחור לבן, היא אומרת, זה עם הזונה שכל הזמן מנסים
להטביע אותה, וזה עם הסמוראים, וזה עם הילד הצרפתי ששולחים
לכלא, ורשימת שינדלר. וזה מה זה הביא לי את העצבים, לא רק
שבחיים לא ראיתי את רשימת שינדלר איתה, עוד להגיד שרשימת
שינדלר זה סרט כזה עצוב?! אמרתי לה עזבי, לא משנה, בואי הביתה
והיא התחילה עוד פעם עם הפרצופים הסתומים שלה".
"נו ו-?"
"ואתה עושה את אותם הפרצופים כמו שלה".
"טוב".
"והיא אפילו לא אהבה את בילי הולידיי".
עלה לי החשק להגיד לו שבילי הולידיי הייתה סתם עוד זונה כושית
נרקומנית, שהיא מצצה זין מגיל 13, שכל סרסור כושי מלוכלך מצא
איך להשחיל לה עוד מנה ולהוציא ממנה עוד מספר. רציתי לראות איך
הוא מאדים וחורק שיניים, איך הוא מתפתל כדי להגן על כבודה. אבל
לא עשיתי את זה, רק החזרתי את הקלסר לארונית, הדלקתי סיגריה
ונכנסתי לאוטו. האוטו המשיך בשלו, לא הגיב כשלחצתי על הגז,
השמיע רעשים כאילו הוא עומד להתפוצץ, ובנוסף לכל זה הוא גם
הדיף ריח של שרוף. כנראה הקלאץ' עמד למות, או שרצועת המנוע
עמדה להתפקע. הייתי צריך לנסוע למוסך, אבל למי היה זין לשטויות
האלה.
למחרת, או שהיה זה יומיים אחר-כך, או שלושה ימים קודם לכן. זה
היה בלתי אפשרי לעקוב אחרי הימים, הם כולם היו זהים. כל יום
האוטו איים למות, כל יום שקעתי בין קרטונים של שימורי כלבי ים
מוזהבים, כל יום קפאתי ומתחתי יותר ויותר את השרוולים של המעיל
החדש שלי, כל יום שמעתי פרק נוסף מהביוגרפיה של מקביין. הזמן
פשוט שינה צורה כמו חתיכת ג'אראס איכותי לפני שהספקתי למצמץ.
הימים זחלו והשבועות טסו. אני מניח שזה מה שקורה כשאין לך
עתיד, כשאין לך תוכנית מעבר לעכשיו. אולי התחלתי להזדקן. אולי
זאת הייתה הישיבה במחסן.
אפילו לא הייתה לי הנחמה שיש לרוב האנשים העובדים. שמעתי שהיו
להם כל מיני שיטות בשביל להאיץ או להאט את הזמן מתי שבא להם,
נגיד לא להסתכל בשעון. אני גיליתי שהשיטה לא עובדת, תמיד אפשר
לדעת מה השעה, אם זה לפי הזווית שבה נכנס האור לחלון, או לפי
השיר שבילי הולידיי שרה, או לפי מידת הרעב שלי. והיו לי גם את
הנחמות שלי, היינו מעבירים שעות בזיוני שכל אחרי משחקי יורוליג
או ליגת האלופות, הייתי חותך לשירותים ועושה ביד כמה דקות,
היינו מחליפים סיפורי זיונים, סיפורי סמים, סיפורי זיונים על
סמים, הייתי מסתכל על החלון בתקרה ומדמיין שאלוהים מנסה להגיד
לי משהו על היעוד שלי, היינו מנתחים מפרטים טכניים של מכוניות
ואופנועים, היינו מדרגים את חמשת הסרטים הטובים של השנה,
העשור, המאה, היינו מלכלכים על ההנהלה, וכשכל זה היה נגמר או
נמאס שוב הייתי חותך לשירותים ועושה ביד.
העיקר שמקביין לא הפסיק לזיין את השכל, בין אם הוא סיפר על
החשפניות המולאטיות בברזיליה, על המקדשים ברמסוורם, על הזונות
מהמזרח בברלין, על סוחרי החשיש המרוקאים בברצלונה. הוא היה בכל
המקומות, וכולם, לפי עדותו, היו חרא. האוכל היה חרא, הנוף היה
חרא, השירות היה חרא, הסמים היו חרא, הכוס היה חרא, הבנייה
הייתה חרא, האנשים היו חרא. בכל מקום הוא סבל. גם במקומות שבהם
הוא נהנה, הוא סבל. הוא אמר שהוא ידע שזה מה שיהיה, שאין מה
לצפות שאנשים באמת יהיו שונים בגלל כמה קילומטרים שמפרידים
בינם. אם פה חרא אין שום סיבה שבשאר המקומות יהיה אחרת.
וכששאלתי אותו למה הוא טרח לטייל כל-כך הרבה אם ידע שאפשר
ליפול רק על חרא, הוא ענה בלי להסס, כי כולם עשו את זה,
ואחר-כך הוסיף טיפה יותר בשקט, וגם תמיד היה מה לקנות בדיוטי
פרי.
אבל כל זה היה לפני שבועיים, או אחרי חודש, או אולי אפילו
בבוקר המזדיין הזה. למי איכפת מה קרה מתי, זה לא שינה שום דבר.
כרגע הפרידה בינינו שורה ארוכה וגבוהה של שימורי כלבי ים
מוזהבים. ואז הוא שאל את זה:
"למה שלא תתאבד?"
"מה יש לי להתאבד?"
"גם ככה אין לך חיים מי יודע מה".
"יש לי את הרגעים שלי".
"איזה רגעים? אתה כל הזמן אומלל, כל הזמן מתלונן, אין לך ממש
שכל, אתה מאונן כרוני, אתה עובד בעבודה בלי מוצא, אין לך חברה,
נראה שיש לך בעיית סמים ואלכוהול, לא נראה לי שיש לך ממש תקווה
שהמצב ישתפר... אני צריך להמשיך?"
"אולי עדיף שתתרכז בכלבי הים".
"אתה יודע, אם אין לך אומץ אני יכול לעשות את זה בשבילך".
"תודה".
"זה לא יכאב וכל הבעיות שלך יעלמו, אין שום טעם שתמשיך לסבול
את כל מה שאתה סובל".
"אני לא סובל".
"אני יכול לקבור אותך עכשיו מתחת לכל השימורים האלה. בזה הרגע.
תחשוב על זה".
ובאמת חשבתי. אולי באמת מיציתי. אולי באמת הגיע הזמן להודות
שהמסיבה הזאת דועכת ולהתחיל להתקדם לכיוון שמירת חפצים. אפילו
הסתכלתי על החלון בתקרה שדרכו אלוהים היה מתקשר איתי, אבל לא
היה שם שום אלוהים, רק חרא של ציפורים ושלולית קטנה מהגשם של
הבוקר. אלה שאז מקביין עשה טעות.
"תבין שאפילו אין לך יותר את יצר ההישרדות, אם מישהו מאיים
עלייך עכשיו באקדח או בסכין, אתה לא יודע מה לעשות, אתה משתין
במכנסיים ואז אתה מת".
"למה אתה לא מתאבד?"
"יש לי חיים בכלל לא רעים, למה שאני אתאבד?"
"יש לך בדיוק את אותן הבעיות שלי יש".
"זאת רק דעתך הסובייקטיבית".
"אתה יודע שאם אתה מתאבד עכשיו, עוד חמש דקות אתה יכול להיות
בגן עדן, לשתות באקרדי עם קולה ולפלרטט עם בילי הולידיי".
הוא הפיל את העט שלו. חיכיתי במשך דקה שיגיד משהו וכשהוא לא
אמר שום דבר הבנתי שניצחתי. לא ידעתי במה, אבל העיקר שניצחתי.
ואם לא ניצחתי אז אולי ניצלתי ממשהו איום שהיה יכול להתרחש.
זרקתי את הקלסר שלי איפה שעמדתי ורצתי בגשם לאוטו. שכחתי את
המעיל במחסן ולא היה לי איכפת. התנעתי, הדלקתי סיגריה, הפעלתי
את הרדיו במקסימום ווליום ויצאתי לדרך. האוטו המשיך להרעיש
ולהסריח אבל עכשיו זה נשמע כמו מארש ניצחון לכבודי. זה נמשך עד
שירדתי לגהה, ניסיתי להכניס לחמישי, אבל האוטו חשב אחרת, הוא
תקע כמה גרעפסים ומת. בקושי ניווטתי אותו לשוליים. ישבתי שם
וניסיתי לחשוב. איך בעצם אפשר לנסות לחשוב? אדם לא אמור לחשוב
כל הזמן? כלומר חוץ מהזמן שהוא ישן. ואז כיביתי את הסיגריה,
עטפתי את הראש בעיתון ישן ששכב במושב האחור, יצאתי החוצה לגשם
השוטף והתחלתי ללכת הביתה. תוך דקה הייתי ספוג, ומקביין בטח
היה אומר שזה נראה כמו סצינה מסרט עצוב, אבל אני ידעתי שזה סתם
היה חיקוי זול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני אתן לך
מכות"

החבר הגדול שלי
בארי בקריז.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/2/08 19:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי נתן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה