ששה חיילים סוחבים את הארון, חצי מהם עם דמעות בעיניים, חצי
מחזיק את עצמו בקושי. הדגל הכחול לבן שהקריבו למענו חבר, גולש
על כתפיהם הרחבות, הקרביות.
במקום תרגולת סחיבת אלונקה, סחיבת ארון, במקום בלבנון, בבית
קברות מלא עצב. הם מניחים את הארון על האדמה. משקפי השמש
השחורות של האם כבר מזמן מלוכלכות בחול, מהתמוטטות הראשונה
כבר. אי אפשר לעצור את הדמעות, זה על אוטומט.
הרב הצבאי מקריא קדיש, שקט מוחלט. בדיוק כמו לפני המרגמה
שנפלה. אל מלא רחמים, הוא קורא, כולם יודעים שזה לא כך, אבל
שותקים.
החברים מהפלוגה שוחררו לחצי יום ללוויה. מחר הם כבר על הקו,
ושוב מרגמות, ושוב פגזים, ושוב מלחמה. יש לנו פרח אחד, פצוע,
הם צעקו בקשר, לא ידעו שהוא כבר הרדוף, הרוג, עוד אחד שנכנס
לסטטיסטיקה.
האלוף מגיע להלוויה, מנסה לנחם, אמרו שגם שר הבטחון יבוא, אבל
בינתיים הוא לא פה. האלוף ניגש לאם, מחבק, הוא מת גיבור, הוא
אומר, חייל למופת, למען המדינה. לאמא לא אכפת, גיבור לא גיבור,
הוא כבר לא יחבק אותה.
אנשים מתפזרים בכל השטח, מגיחים קדימה לזרוק אדמה על הקבר,
לשים פרח. אחד - אחד הם עוברים אצל המשפחה, מנחמים, אומרים
מילה טובה על הילד.
ובוכים, כולם בוכים. מנגבים בחשאי בסיבוב מאחורי הגב, שאף אחד
לא יראה. עם ישראל לא מראה חולשה, ככה לימדו. אני מתקרב לקבר,
רוצה לזרוק קצת עפר, אבל נתקע, לא יכול לזוז. הקבר עמוק, כאילו
לא רוצים שתחזור, תישאר שם, שם בטוח, שם שקט.
אני מעיר את עצמי מהתרדמת הזאת שנפלה עלי ופונה משם. אני לא
יכול לעבור אצל המשפחה, זה כואב מדי, אכלתי איתם ארוחות
צהריים, עם אח שלך הקטן שיחקתי כדורגל.
חושב איך אני אמשיך מכאן. זה אירוע מכונן, חשבתי, משנה אותך.
אני לא יודע שום דבר ברגע זה, מי אני, מה אני.
אני רק יודע דבר אחד, בעתיד, אם ישאלו אותי אם הכרתי אותך, אני
רק אחייך ואומר בגאווה, הוא היה חבר שלי.

שרק לא יהיה...