אי אפשר היה לראות על ארנון שום דבר, חוץ מהפרצוף האדיש הזה
שלו והחיוך העקום כשמישהו החליק או נפל מהאופניים בחצר שליד
חדר האוכל בימי שישי.
באמת שלא ראינו כלום, הוא הסתיר את הכל טוב מאוד. זה לא שלא
ניסינו, הוא פשוט לא היה פותח את הפה. לפעמים היינו חוצים את
הבתים ואת המגורים של החיילים שעוזרים בבננות, את הלול הקטן
הריק שליד החוף, ממש לפני המשק, רק כדי לנסות להציץ לתוך הצריף
שלו, אבל ארנון תמיד דאג שהתריסים יהיו מוגפים, וגם תמיד היה
מפתח בחור של המנעול.
אבא של שמיל סיפר לנו שפעם ארנון גר איפה שכל התושבים גרים,
אבל אז אמא של שמיל השתיקה אותו והוא התעצבן והתפלא איך שכנענו
אותו להתחיל לדבר, למרות שהוא בכלל זה שהתחיל.
אתם יודעים, לפעמים מבוגרים, לא רק אבא של שמיל, יכולים להתנהג
ממש כמו ילדים קטנים.
אחרי שאבא של שמיל נרגע, הוא לקח אותנו לסיבוב על הטרקטור, רק
בגלל שהוא אהב לעשן ולנהוג, ואמא של שמיל לא מרשה לו לעשן
בבית. זה נותן לו להרגיש חזק, ההגה הגדול של הטרקטור, הרעש
שמשגע אותך כשאתה מנסה לישון בחמש בבוקר, אבל כשאתה עליו, נדמה
שהרעש הרבה יותר נסבל.
נסענו אל הרפת, כי אבא של שמיל אמר שאם אנחנו כבר על הטרקטור,
לפחות נעבוד קצת ונעמיס חציר לפרות. בכל זאת אנחנו לא עצלנים,
ככה הוא אמר, ואז הוא לקח שאכטה מהסיגריה וצעק, סוציאליזם,
ואני ושמיל חשבנו הרבה שנים שזאת מחלה מאוד מוזרה, סוציאליזם.


בדרך אל הרפת, אחרי המגורים של החיילים והלול הקטן הריק שליד
החוף, עברנו ליד הצריף של ארנון.
אני ושמיל הסתכלנו אחד על השני ואני סימנתי לו שישתוק ולא יגיד
כלום, כי אני לא רציתי להרגיז את אבא שלו, במיוחד עכשיו,
כשחשבתי שהוא חולה בסוציאליזם.
אבל אבא של שמיל ראה גם את הצריף, וזה לא שהוא לא ידע שהוא שם,
הוא הרי הרבה שנים שם, אבל כל אדם בוחר לו לאן לשלוח את המבט.
ארנון הזה היה בחור מצויין, גיבור, שתדעו לכם ילדים, הוא אמר,
מלחמה יכולה לשגע אותך, אל תעשו לו שטויות.
שמיל קפץ ואמר שלא עשינו כלום וזה היה די מפליל, למרות שבאמת
לא עשינו כלום.
אבל אבא של שמיל לא שם לב לדבריו המפלילים של שמיל, כי בדיוק
הגענו אל הרפת, והוא היה צריך להגיע עם הטרקטור אל החציר.
הרמנו עם הטרקטור כמה ערמות חציר, אבא של שמיל אפילו נתן לי
להרים את הכף, אולי בגלל שאבא שלי והוא היו פעם חברים טובים.
הרמנו חציר עד שהחשיך ואבא של שמיל אמר שהגיע הזמן לחזור
לארוחת ערב. קפצתי ועליתי על הטרקטור אבל שמיל צעק לי לבוא
איתו ונלך ברגל לחדר האוכל, שלא היה רחוק. ירדתי מהטרקטור ואבא
של שמיל נסע.
אני ושמיל נשארנו ליד הפרות והתחלנו לקרוא להם בשמות. את רוב
השמות לקחנו מבית ספר, בעיקר שמות של מורות שלא אהבנו. אמרתי
לשמיל שחביבה המורה, באמת קשה להבדיל בינה לבין פרה ואולי כדאי
שנביא פרה יום אחד לבית ספר לשיעור, ושמיל צחק והראה לי את
המצית שהוא לקח מאבא שלו.
אף פעם לא ניסיתי להדליק מצית. אמא סיפרה לי שכשאבא שלי עישן,
הוא הדליק רק עם גפרורים.
אבל אבא של שמיל, הוא קנה את המצית הזאת בטיול שלו באמריקה
אחרי הצבא, טיול שכל הקיבוץ תמיד מדבר עליו ותמיד שואלים אותו
כל מיני שאלות, כמו כמה גדול האמפייר סטייט בילדינג לעומת
בניין העירייה בטבריה, או אם זה נכון שמפל התנור בחורף ביום
גשום הוא כמעט כמו הניאגרה. כמעט אף אחד אצלנו לא היה באמריקה.
אבא שלי היה בסיני, שזה מצרים, אבל זה היה במלחמה.
שמיל זרק לי את המצית, ואמר לי לשמור עליה, כי יש רק אחת כזאת,
ואבא שלו אוהב אותה ובגלל זה הוא קורא לה בשם חיבה, זיפו.
ניסיתי להדליק את המצית ולא הצלחתי.
התחלנו ללכת לכיוון חדר האוכל, כי הרעב כבר התחיל להשפיע,
ופתאום עברנו ממש ליד הצריף של ארנון. אמרתי לשמיל שאנחנו
צריכים ללכת אבל הוא שם לב למשהו ולחש לי להיות בשקט ולבוא
אחריו. בדרך לצריף גדל שדה קוצים , אז הלכתי ישר אחרי שמיל,
צעד אחר צעד.  
התריסים של החלון היו פתוחים.
התקרבנו לאט לאט לחלון והצצנו פנימה. ארנון לא היה בפנים. החדר
היה כמעט ריק פרט למיטת ברזל ועליה מזרן ללא מצעים ושולחן קטן
ממש מולנו, צמוד לקיר.
הדלת נפתחה, וארנון נכנס פנימה. אני ושמיל התכופפנו מיד
והחלפנו מבטים. שמיל סימן לי להיות בשקט ועלינו שוב, כמו
פריסקופ בצוללת, לראות מה קורה. בהינו מהופנטים במחזה הנדיר
שאנחנו רואים ואפילו לא שמתי לב שהיד שלי עדיין מנסה להדליק את
המצית.
ארנון הוציא מזוודה קטנה מתחת למיטה, פתח אותה, והניח אותה
לידו. הוא הוציא משם כומתה, שטוחה כמו פיתה, וחבש אותה על
הראש.
התאפקתי לא לצחוק, הוא נראה כמו הטבח בסרטים הערביים של יום
שישי, אבל גיחוך אחד ברח.
ארנון הסיט את מבטו לעבר החלון ואני ושמיל צללנו למטה במהירות.
שמיל הסתכל עלי בעצבנות, סימן לי שוב להיות בשקט. התפללנו
שארנון לא ראה אותנו.  
שמיל עלה לראות וסימן לי שהכל בסדר. ארנון הוציא גם מדים והחל
ללבוש אותם. קודם החולצה ואחר כך המכנסיים. הוא נעל את הנעליים
הצבאיות והכניס את החולצה למכנס.
אחר כך הוא הוציא כמה תמונות של פרצופים והניח אותן על השולחן,
משעין אותן על הקיר כך שהן היו בדיוק מולנו, צופות, מביטות
עלינו ועל החדר. הפרצופים האלה חרוטים אצלי עמוק בזיכרון, כי
ראיתי אותם כל יום זיכרון בבית הספר שלי, על מסך ענק של
שקופיות. הג'ינג'י עם החיוך המרוח והנמשים, והשחרחר עם השפם
והפרצוף הבוגר. והייתה שם תמונה נוספת, שאותה אני לא אשכח
בחיים, כי אני ידעתי מי זה, אבל לא רציתי להגיד לשמיל, זה היה
אבא שלי.
ארנון סיים להציב את התמונות, והתחיל לצעוד לאורך החדר. אני
ושמיל לא שמנו לב שאנחנו כבר לגמרי חשופים מול החלון, בוהים
פנימה בלי בושה, אבל ארנון לא שם לב. הוא צעד הלוך וחזור,
ימין, שמאל, ימין. ימין, שמאל. ימין, שמאל. ימין, שמאל, ימין.

צפיתי בארנון ובתמונה ופתאום הרגשתי חום ביד. המצית נדלקה
ומרוב בהלה זרקתי אותה אחורה, לתוך שדה הקוצים. לפני שהספקתי
להגיד לשמיל, האש כבר תפסה.
האש התפשטה במהירות והלהבות איימו עלינו. עמדנו קפואים, כעת
בוהים באש הגוברת ומתקרבת לעברנו, מקיפה אותנו.
הסתכלנו אחד על שני בפחד ונצמדנו לחלון של הצריף, מנסים לבעוט
בקוצים הבוערים שמתחת לרגלינו. האש התחזקה ואיתה העשן והלהבות
היתמרו גבוה, כמעט מאכלות אותנו לגמרי.
לפתע הרגשתי יד לופתת אותי מאחורה ומושכת אותי למעלה.
תוך שנייה היינו בתוך הצריף. ארנון, עדיין לבוש מדי צבא, מחזיק
אותי ביד אחד ואת שמיל ביד שנייה ורץ החוצה. התמונה האחרונה
שאני זוכר היא של הצריף נבלע בלהבות. שאפתי יותר מדי עשן.
התעלפתי.

כשהתעוררנו בבית החולים בטבריה, שאלו אותנו הרבה על מה שקרה,
כי מצאו אותנו כמה עשרות מטרים משם, וארנון נעלם. המשטרה לא
מצאה את הגופה שלו בתוך הצריף.
בהתחלה המשטרה וגם כמה תושבים נחמדים חשבו שהוא בעצמו הצית את
הבית וניסה להרוג גם אותנו, אבל אז מצאו את זיפו, המצית של אבא
של שמיל ולקחו אותו לחקירה.
אחר כך כשהתעוררנו, סיפרנו את הסיפור האמיתי, אבל אני ושמיל
סיכמנו בינינו שלא צריך לספר את כל העניין של הצעידה, כי זה
דבר מביך, אבל חוץ מזה סיפרנו הכל.
שיחררו את אבא של שמיל ושמיל ביקש סליחה ממנו על עניין המצית.
אבא שלו צחק ואמר ששריפה של בן קיבוץ אחד זו שריפה של כל בני
הקיבוץ, כי כולנו סוציאליסטים, ואני ושמיל פחדנו כי חשבנו
שנדבקנו.

מאז לא ראינו את ארנון. מדי פעם מספרים לנו שראו אותו בכל מיני
מקומות, עם הפרצוף האדיש הזה שלו. אבא של שמיל ביקש אישור מאמא
של שמיל וסיפר לנו את כל הסיפור שלו, איך הוא ראה שלושה חברים
שלו מהקיבוץ, מהפלוגה, מתים בקרב. אחר כך, אבא של שמיל קרא לי
הצידה וסיפר לי איך ארנון ניסה להציל את אבא שלי. הוא הצליח
להביא אותו חזרה, אבל בדרך הוא נפטר מפצעיו.
ארנון לא חזר להיות אותו בן אדם מאז הקרב הזה. הוא עבר לגור
בצריף הקטן, רחוק מכל התושבים וראו אותו רק בימי שישי בחדר
האוכל, צוחק על הילדים שנפלו או החליקו בחצר. הוא עשה את זה גם
לפני המלחמה, אבא של שמיל אמר לי, יש דברים שנשארים לתמיד.

מאז, כל שנה ביום הזיכרון, כשמקרינים את התמונה של אבא שלי
בבית ספר, אני עוצם עיניים חזק ונזכר גם בארנון, כי המלחמה
שלקחה את אבא שלי, לקחה גם את הנשמה שלו.