הלילה שוב זורע אפלילותו בכל כיוון, היא יושבת ונאנחת שוב כמו
זקנה בת 70, מלכת הקרח הכי רגישה שיש.
שוב היא נצבטה קצת מאיזה זיכרון, חצוף בא בלי הזמנה. היא חשבה
עליו והוא היה כ"כ קרוב כ"כ מוחשי, צועד שם בינוני וכ"כ אבל
כ"כ מכאיב.
אבל זה לא משנה, הרגשות היו חזקים ממנה. זה פגע "בול פגיעה"
ישר באמצע, איפה שמדממים עמוק.
להיקשר מהר זה קל, להיפגע מהר זה אמיתי. ולסיים מהר? זה מכיל,
זה מספק? זה מאפיל על הטוב?
סובבה תנוחה, משנה מחשבה... מתעוררת לעוד בוקר קר בחצי מיטה
ריקה.
ממשיכה עם היום, משתדלת לחשוב על לא לחשוב עליו, מבלה איתן, הן
נורא מבינות. ובאמת שהוא הלך ויבואו 3, ולהכיר לך מישהו? אם לא
הייתי תפוסה הייתי יוצאת איתו בעצמי... בחור נהדר.
ונמאס לה וקשה לה וכל אופנוע שעובר מזכיר לה אותו. ועכשיו זה
כבר מסובך כ"כ, אם זה באמת הוא או מה שהוא מייצג. סקפטית, היא
עונה לעצמה ש"נעימי" בגב לא מייצג כלום, וסקס שנגמר בנשיקה
ארוכה הוא לא מטפורה נסתרת או שמה?
אז היא פותחת את המחשב וזה מתחיל להישפך...
אני שונאת את זה שאתה לא שם... שפשוט הלכת... אני שונאת את זה
שבחרתי בך והכנסתי אותך וטעיתי... אני שונאת לטעות... אני
שונאת את זה שכולם נמצאים במין טראנס שלוותי שהכול בו בסדר ורק
אני לא מצליחה לקבל את עצמי. לפעמים אני גם שונאת את עצמי...
אני שונאת את מיליון העיניים שבוחנות אותי תמיד, בעיקר מאז...
אני שונאת את זה שהן לא נותנות לי להיות אני. אני שונאת את זה
שאני מוותרת להם. אני שונאת את זה שאני נכנעת שוויתרתי לעצמי.
אני שונאת את זה שאני לא יכולה להרפות, אני שונאת את הכעס
העצור הזה שיש בי, אני שונאת להסתכל על עצמי במראה, שונאת
לפעמים לקום לעוד יום חדש, שונאת שמסתכלים עליי בעיניים מבינות
ומרחמות. אני שונאת להסביר את זה, שונאת להצטדק, שונאת
שמעמידים אותי שוב ושוב במבחן, שונאת את הבכי העצור הזה שכוס
אומוק תצא כבר, שונאת את השעות הקטנות האלה של הלילה, את
המחשבות שבאות שם. אני שונאת שאני מתחילה לכתוב וזורם לי קטע
כזה... |