הייתי בוכה לך אם הייתי יודע איך.
איך להוציא, איך לבטא, איך להכיל ולהשלים,
אבל לא,
לא יהיה פשוט לתת לך את החופש.

עיניים אחוזות בחלומות, עיניים בלי עתיד.
"אף פעם לא נהיה יפים כמו שאנחנו עכשיו",
אתה תמיד תהיה יפה כמו שאתה עכשיו,
רק מעט חסר תווים יותר, מקובע לתמונות שנשתמרו.

שוכב שם בגשם, גשם לא טבעי, לא של מים,
בענני העשן ואבק השריפה,
צועק וצורח ומדמם על כולי.
ואני, מה רוצה? רוצה לצעוק עליך תקום!
ואתה מנסה לבעוט, אבל כבר אין לך רגליים.

מביט לך בעיניים, מבין שזאת הפעם האחרונה שלנו יחד,
הפעם האחרונה שאני רואה אותך.
מנסה לשמור תמונה, לשמור זיכרון,
שיהיה רק לי, רק שלי ואחרון - הכי יפה, הרי לעולם לא תהיה יפה
יותר ממה שאתה עכשיו.

ולאן עכשיו? למה תמיד אני חייב לדעת את התשובה להכל???
נמאס לי, רוצה להיות חסר דעה.
רוצה דעה נחרצת. רוצה להיות מסוגל להאשים מישהו.
לא להבין, לא לקבל ולהשלים עם המערכת.
רוצה למחות ולצעוק שמתת לי בלי סיבה בידיים
והדם לא ירד לעולם.
והפיח בעיניים יצרוב גם עוד 50 שנה, עוד 100, עוד 300.
אין יותר דמעות. גם אז לא היו, כי יש משימה,
חייבים להמשיך הלאה.
אין עצירה, כמו בולדוזר, ממשיך להתקדם ולהרוס ולהשמיד.

לפחות כשאתה מת מבחוץ, אתה לא חייב להמשיך לחייך.