12.8.2006  


אבא ואמא מדהימים שלי,

זוכרים איך כשהייתי קטנה, גם אתם חטאתם לתקווה ואמרתם לי ש"עד
שתגדלי כבר לא יהיה צבא או מלחמות"? ואני, בנאיביות של ילדה
קטנה האמנתי לכם. כבר אז, בהתגוננות הורית מבורכת, ניסיתם להגן
עליי מכל הרע שבעולם; אבל היום כולנו מבינים שזו הדרך היחידה.
מחר, בגיל שמונה עשרה, חודשיים ויומיים, אני עולה על מדים
וסוגרת באופן רשמי את עולם הילדות - שהייתם ועודכם חלק כל כך
מרכזי ממנו.

אף פעם לא הייתם הורים במובן ה'הורי' של המילה. מאז ומעולם אתם
הרבה יותר מזה בשבילי - חברי הנפש הכי טובים שלי, היחידים
שעליהם אני סומכת ומתייעצת אתם בכל אשר על לבי. אני גאה בקשר
הזה ומאושרת שזכיתי בנוכחותכם ובכם בחיי. אני מספרת עליכם, על
המשפחתיות והאווירה המדהימה בבית, לכל מי שרק מוכן לשמוע. אני
מקווה ומאמינה שהצבא יחזק את הקשר שלנו אפילו עוד יותר, ויודעת
שאחד הקשיים המרכזיים בהתאקלמות בצבא יהיה העובדה שפתאום אני
אהיה רחוקה מכם ותחסרו לי כמו אוויר לנשימה - ואני ממש לא
מגזימה.

כל כך הרבה אנרגיות מנטליות, נפשיות וכלכליות השקעתם ברני ובי,
שזה פשוט בלתי נתפש - אהבה שאינה תלויה בדבר. זה לא הגיוני
שאדם ינטרל את כל צרכיו ורגשותיו רק בשביל שלילד לא יאונה כל
רע, כדי שלא ייפול עליו גרגר אבק - וזה בדיוק מה שעשיתם לאורך
כל חיינו. אולי בעיניכם זה דבר טריוויאלי, אבל בעיניי זו גדלות
נפש מאין כמוה, ואתם מעוררים בי הערצה כל פעם מחדש. תמיד עשיתם
הכול כדי שלא נדע מחסור ודאגתם לתת לנו מכל טוב - גם כשבקושי
היה. סרטים, הופעות ומוזיקה טובה היו חלק מהתפריט היומיומי
שלנו - וזה נכס תרבותי מאין כמוהו.

תמיד דאגתם שקודם כול נהיה בני אדם וקשובים לצרכים של האחר,
כשאתם לא מדברים בססמאות אלא גם מבצעים תוך אכפתיות ורגישות
עצומה ונדירה.

ההסעות במשך שנים לשיעורי מחול וחוגים במרחקים אדירים היו
השקעה אדירה מצדכם - מעל ומעבר לכל דימיון ובקשה. אתם באמת
אנשים נדירים ואני מעריצה אתכם על העקשנות והנכונות לתת לנו
ה-כ-ו-ל, באותה ליברליות מדהימה שתמיד דגלתם בה.

הטיולים המשפחתיים לאיטליה, לקנדה וכמובן שברחבי הארץ, היו
מוצלחים וכיפיים במיוחד. כל הזכרונות האלה מתקבצים לילדות
מושלמת בכל מה שקשור לבית, חוויות שילוו עוד שנים ותקווה שהצבא
הוא רק הפוגה של שלוש וחצי שנים ושאחריו הכול יחזור להיות כמו
שהיה.

אני יודעת שלא תמיד היה קל איתי וכמובן שהיו גם רגעי שבירה,
ריבים וחיכוכים, ולמרות הכול לא התייאשתם ועשיתם הכול כדי
שיהיה טוב, גם כשלא ידעתי להעריך את זה.
הראתם לי איך להתגבר על קשיים ולהיות חזקה והענקתם לי כלים
להתגבר - כלים שילוו אותי גם בצבא וגם בחיים לכל מקום אליו
אלך.
נתתם לי כל כך הרבה מפתחות לרבדים שונים בדרך המחשבה, עם דגש
חד על הרגש והאנושיות. אם אנסה להודות לכם (מה שבלתי אפשרי
כשלעצמו, שכן אין מילים שיביעו תודות במספר בלתי מוגבל...)
תבטלו את דבריי בצניעות ובמבוכה, ולכן כל כך חשוב לי שתקראו את
המכתב הזה ותדעו כמה השפעתם עליי וכמה אתם מיוחדים בעיניי.
תודה עד לאינסוף ובחזרה על הכול!!!

גם אם אהיה קצינה קשוחה בעתיד (Yeh, right...), תמיד אשאר
החבצלת הקטנה שלכם, שגידלתם בכל כך הרבה אהבה ורגישות.
ציונות כבר לא קיימת היום, את מקומה תפסה הציניות. אבל למרות
כל הפלצנות שבדרך המחשבה, סיפור החיים של סבא, המסע לפולין
והמלחמה בימים אלה גרמה לי להבין שישראל היא הבית היחיד ואין
לנו לאן ללכת. באמת באמת, ובלי התפלספות ודאווינים. אני כל כך
אוהבת את הבית והארץ, שאהיה מוכנה למות למענה. לכן כל כך חשוב
לי להגיע לחזית הכי קדמית, לתת כמה שרק אוכל ולעזור לאנשים
ברגעים הכי קשים של חייהם - כי מישהו באמת צריך לבצע את העבודה
הזו. למרות הקושי המנטלי והפיזי שדורש התפקיד שלי כפאראמדיקית
והסכנה שבו, אני נחושה להגיע לקו הסיום ומקווה שאתם איתי -
למרות החששות מהמצב. הדרך שבחרתי היא המשך ישיר לחינוך שלכם,
לערכים שהקניתם לי, ולהגשמה של כל מה שחשוב לכם - ולי.

אני מקווה שבבוא היום אביא לכם גאווה ונחת, כי כל כך מגיע לכם
לזכות ברוגע וסיפוק על כל מה שעשיתם למעני. אעשה הכול למענכם.
יש לי כל כך הרבה תכניות איך לעשות לכם טוב, כל כך הרבה שיחות
ודברים להעניק לכם בחזרה מכל הלב, כל כך הרבה בדיחות ומקומות
יפים לראות - ואני מקווה שעוד יבואו שנים של שקט ושנוכל להנות
מהחיים בצורה המלאה.

תמיד היינו ונשאר משפחה חמה ומלוכדת, ותמיד נמשיך להיות אחד
למען האחר - כפי שחינכתם אותי וכפי שהיה עד היום. אני מתחילה
עכשיו דרך חדשה ולא קלה. בדרך הזו יש - כמו תמיד - המון מקום
בשבילכם. אתם הוריי אהוביי, וכמו תמיד אמשיך להיות חבצלת.


תודה, מדהימים שלי - על הכול.

עד סוף מילות האהבה, ההערכה והכנות -
חבצלת שלכם, הקטנה.