לכתוב עליך שיר זה כמו
לשכוח את כל מה שלימדת אותי.
גם לכתוב לך מכתב או סיפור בדמותך
או סתם מקבץ מילים, שלא ימצא לעולם הגדרה
וגם כבר לא יגיד כלום לאף אחד, בטח גם לא לשנינו.
ובכל זאת, רגעים תכופים מדי אתה מסתנן לי למחשבות,
מתגנב באמצע ארוחת צהריים ואני נאנחת בשקט,
אפילו בלי לשים לב.
והנה, בראש, אתה יושב מולי ואנחנו אוכלים וצוחקים
ואתה חותם בנשיקות אין סוף.
רגעים קצרים של זיכרונות, שסופם חיוך אחר למולי או אולי
טלוויזיה או אולי התעוררתי שוב על הצד הלא נכון בבוקר.
אז כשבסוף יום עבודה אתה לא מתקשר ויש אחרים,
קולם משתנה בימות השבוע, בסופם הם יקנו לי קוקטייל לא חזק בכוס
ארוכה ונדבר על הא ועל מה שעכשיו ואולי השם שלך יסתנן לשיחה
בלי משים, כי אתה הרי אמרת או עשית או שסתם זכרתי ש... וזה
יהיה כל-כך טבעי שלחיי לא יאדימו וגם הפעם לא אתאהב.
ועם רדת חושך אחוש בחסרונך, אתכסה בפוך גדול בשעות לא שעות
וגופך החם לא יבער בי ואני לא אתמכר שוב לכל מגע, לא של אחר
ולא שלנו.
ואתה, אתה תמיד אמרת,
"את. ותהיה לי אחרת."
בכל פעם מחדש, אתה תתחלף, כנראה גם אני
ורק החיוך שלך, דבוק כמו בשר לגופי, לא ישתנה.
אהבתי אחר,
בוודאי.
כמו שנשבעתי יותר לא לכתוב עליך,
וראה איפה אנחנו עכשיו.
15.3.07 |