ושוב נשארתי לי לבד בסמטא החשוכה, בוכה ורועדת. אחרי כמה זמן
התאוששתי והתחלתי לחזור הביתה. הייתי היחידה ברחוב. הייתה דממה
שגרמה לי חנק בגרון. הלכתי לאט - לאט, שאף אחד לא ישמע אותי,
למרות שהייתי לבד. זאת הייתה הפעם הרביעית שהמניאקים האלה עשו
לי את זה, וכל פעם עוברת עליי הטראומה מחדש. זה מוזר, אבל אני
חושבת שאני כבר פחות מתנגדת. אני חושבת שהפעם פשוט ישר התחלתי
לבכות ולהיות חסרת אונים. אני גם חושבת שכל זה קורה באשמתי...
כל הדרך, המוח שלי לא נח לרגע. כל הזמן עברו במוחי מחשבות
מטרידות, שלא שמתי לב והלכתי קילומטרים, שעברתי כבר את הבית,
שיצאתי בכלל מהעיר. זה היה לילה קר ומפחיד, כאבו לי הרגליים
ולא היה לי כוח לחזור את כל זה, אז חשבתי לקחת טרמפים. מה הם
כבר יעשו לי? יאנסו אותי? בסוף, בבוקר כבר הגעתי הביתה וישר
הייתי צריכה ללכת לבית הספר. הייתי נורא עייפה בכל השעורים,
והמניאקים האלה, כל החבורה, כל פעם שהם עברו לידי הם חייכו את
החיוך של החיים שלהם והיו מבסוטים! ואני הסתכלתי עליהם בשנאה,
עם רצח בעיניים.
כרגיל, השתעממתי בבית הספר וישבתי בחוץ לבד על הספסל שלי, עד
שהפקאצות ששנה מתחתיי, בכיתה ט', באו והעיפו אותי מהספסל,
ואני, כרגיל, למרות שלא רציתי ללכת, פשוט קמתי והלכתי!

נמאס לי מהחיים האלה, לא להיות רגילה שמדברים עליי או בכלל איך
זה לתקשר עם אנשים, ולחיות כל הזמן בפחד שהבנים יבואו ל...
לגעת בי... אני חושבת שהיו יכולים להיות לי חיים הרבה יותר
קלים אם היה לי עם מי לדבר, אבל אין לי אף חבר בעולם, אפילו לא
איזה כלב קטן או חתול רחוב מסכן...
אני כל כך בודדה, אני בטוחה שאם אני אתאבד אף אחד לא ישים לב!
זה יכול לקחת ימים! ואז, סוף כל סוף, בטח אחד הבנים ישאל:
"איפה החנונית הזאתי? נו, הזונה הזאתי שכל פעם ששעמם לנו דפקנו
אותה!" אז מה זה ישנה? אמא שלי בטח תהיה יותר מדי עסוקה בעוד
איזה "לקוח" בצומת, שהיא לא תשים לב גם! לאף אחד זה לא יפריע!
אז מה עוצר בעדי? למה אני מדברת על זה כל כך הרבה ולא עושה?!
טוב, אז אני אעשה! אבל באיזו דרך אני רוצה לעשות את זה? יש
בחירה כל כך גדולה... אף פעם לא חשבתי איך הייתי רוצה
למות...!
"היי, תזכירי לי איך קוראים לך?" הילדה הכי מקובלת בבית הספר
קטעה את מחשבותיי! בהתחלה הייתי בשוק, ולא ידעתי ממה יותר: מזה
שמישהו מדבר אליי, מזה שהיא בכלל מחכה גם לתשובה או מזה שזאת
לא סתם מישהי, אלא הילדה הכי מקובלת בבית הספר. ואז, בגמגום,
עניתי לה: "ניצן, א... אני... האמת שאני בכיתה שלך ולא שמת
לב!"
תמיד, מהיסודי, קינאתי בה. איכשהו, בכל מקום תמיד ישר שמים לב
אליה. כשהיא נכנסת לחדר, כולם מסתכלים עליה ומוקסמים מיופיה,
כלם אוהבים אותה, היא כזאת טהורה, ופעם ראשונה אחרי כל השנים
שדיברתי אתה...
"כן, יכול להיות שאת אתי. תגידי, אין לך חבר או משהו, נכון?"
"לא!" אמרתי ישר אבל הייתי קצת מופתעת. מעניין למה היא
מתעניינת, חשבתי לעצמי.
"כי אני יודעת שמישהו מהשכבה דלוק עלייך!"
אני חושבת שהיא חיכתה שאני אענה, אבל לא עניתי. לא ידעתי מה
עושים במצבים כאלה. אף פעם לא הייתי בכזה.
"גיא מעוניין להכיר אותך. הוא אומר שחוץ מביישנית את נראית לו
בן אדם מעניין בעל עוד תכונות רבות... אין לך מה להתבייש", היא
אמרה בהתלהבות.
זה היה כל כך משכנע! אני לא ידעתי מה לחשוב, למה שהוא יתעניין
בי?! אבל לא יודעת למה, בסוף השתכנעתי. פתאום, כל המחשבות על
להתאבד עוד היום נעלמו! פתאום ראיתי שיש חיים על הכוכב הזה,
שאני מסוגלת לדבר עם אנשים. הרבה דברים חדשים התגלו לי בפגישה
אחת, והתחלתי להתגנדר לבית הספר ולהשקיע בעצמי, אז פעם אחת,
כלנית - הילדה המקובלת, באה אליי שוב ושאלה אם אני רוצה לצאת
עם גיא והסכמתי מיד. קבענו בבית הקפה שעל הגשר.

הגעתי לשם בשמונה ורבע. בטעות איחרתי, אבל זה לא נורא. זה יותר
טוב, שלא יחשוב שאני רוצה יותר מדי! אבל מסתבר שהוא בכלל עוד
לא הגיע. חיכיתי לו בחוץ, חיכיתי לו הרבה, ובסוף מצאתי את עצמי
מחכה כבר שעתיים. פתאום שמעתי צחקוקים וראיתי חבורה של ילדי
בית ספר עוברים בריצה, והספקתי לקלוט את גיא ואת כלנית ביניהם.
ישר הבנתי איזו בדיחה משעשעת הם עשו להם, סידרו להם בידור לכל
הלילה.
אחרי שהם הלכו, מבלי להתאפק פשוט פרצתי בבכי. ופתאום, חבורת
הבנים תפסו אותי מאחורה ודחקו אותי באיזה פינה... ועשו את
שלהם... בפעם האחרונה... כי אחרי זה לא יכולתי לסבול יותר חיים
כאלה! פשוט קפצתי מהגשר... ושמתי להכל סוף!