היו יותר מכמה שניות שחרצו חיוך מגוחך שלך בתוך מגילת ההסטוריה
שלי. מאותן שניות הכל התחיל לחפוף. כמו חוטי צמר בצבעים שונים
הנסרגים יחד, אחד חובק השני לסירוגין ויוצר אפודה מקסימה
ומחממת. ואיך בכמה שניות המפתח שחיכה שנים בכיסי לרגע הזה,
יוצא החוצה ופותח לך את הדלת הקטנה שהסתרתי מאחוריי, עולם שלם
שלי שרק חיכה לאדם שיבקש לפתוח ולהיכנס. ואז במבוכה אך גם
באושר לא מוכר הושטתי את ידי וסימנתי לך להיכנס ובתוכי כבר
ידעתי שהכל עומד להשתנות. ומתוך מסדרונות שבדלת שלי הייתה גם
כניסה לדלת שלך ואז היה זה תורך להרים אותי וכמו אביר להכניס
אותי לחדרך. ומאז שפתחת במפתח הקטן את הדלת שלך מתוך הדלת שלי,
פשוט התחלתי לפרוח.
חייכתי. חייכתי למוכר במכולת כשקניתי חלב, חייכתי למי שעקף
אותי בתור,חייכתי לתינוקת שבעגלה שלו ואפילו סתם לפחי זבל
ברחוב. לכולם חייכתי והרגשתי שאביב, הכל פורח, הרוח מלטפת את
השיער ואין דאגות למרות שבכלל היה קיץ.
הכי אהבתי כשישבנו על המיטה שלך. הראש שלי היה על הברכיים שלך
ואתה הבטת מטה, כלפיי, והיינו מסתכלים אחד על השני שעות. אני
לא זוכרת אם דיברנו אז, לפעמים יכולתי להביט בעיניך החומות
במשך שעות ולהרגיש שאתה מספר לי סיפורים. הרגשתי כל כך מוגנת
ובטוחה מתחתיך, כשעמדת מאחורי וחיבקת לי את הבטן, ידעתי שאם
אני אפול אתה תהיה שם ותתפוס אותי או שמקסימום ניפול שנינו
יחד.
זה היה העניין בך. היית כל הזמן שם. כשראיתי חתול מכוער ברחוב
והיה בי דחף משמעותי לספר לך על כך או כשבאמצע הלילה לא הצלחתי
להירדם קראת לי מותק ואהובה מהצד השני של השפופרת ונשארת לדבר
עד השנייה האחרונה הזו לפני שהייתי נרדמת. ולפעמים פשוט שכבנו
כל אחד במיטתו והיינו על הקו בלי לדבר, רק שמענו אחד את השני
נושמים ואני הרגשתי אותך חושב.
אהבתי כשהיית פונה שמאלה במקום ימינה בדרך לבית שלך ואז צוחק
עליי שלא הלכתי בדרך הנכונה. והניצוץ הזה שהיה לך בעיניים
לפעמים כשסיפרת לי כל מיני דברים, זה היה המבט הכי מקסים
שראיתי מעולם. אהבתי לצחוק על הכלב שלך ואהבתי כשקראת לי יפה.
הפרפרים התעופפו בכל כולי כשסתם ככה באמצע הדרך היית עוצר
אותי, מביט בי ואני הייתי עולה על קצות האצבעות ומביאה לך
נשיקה.
איך היית מתפאר מכל שטות שגילית, כמו ילד קטן משוויץ בהצלחות
שלך בהתלהבות.
היו נקודות בהן לא יכלתי להפסיק לנשק אותך, הרגשתי שכמו חתיכות
של מגנט, אנחנו צריכים להיות מחוברים ואף תהיתי למה לא נולדנו
כששפתינו משורבבות זו בזו או כשידינו מחוברות כאחת.
ואותה פעם בים איתך גוללה עימה פרק מכובד במגילה שלי שכלל המון
צבעים ואהבה.
לא הלכנו לסרטים וכל זה. אתה קצת התעצבנת ואני רק ידעתי שמספיק
לי להסתכל לך בעיניים ושמלשבת עליך אני לומדת להכיר אותך הכי
טוב שאפשר.
עם רגליים יחפות שהותירו סימנים קטנים של כפות רגליים טבועים
בחול שנדמה היו שלא יימחקו לעולם, דילגנו יד ביד אל עבר החושך
וציחקקתי בפה שובב כשהזכרתי לך שבכלל דחיתי אותך בהתחלה.
אולי זה היה בגלל שלא ידעתי איך זה כשמישהו מבקש להוציא את
המפתח ולפתוח לו את הדלת ואולי קצת פחדתי שמאחורי הדלת הזאת לא
תאהב להיות.
לפני אותן השניות שההסטוריה שלי כתבה את החיוך העקום שלך
באותיות קטנות ונכנסת לחיי משמעותית, היו כמה שניות אחרות,
אפלות ולא נודעות שבהן כמעט ופיספסתי אותך. |
