האוטובוס עמד לצאת בכל רגע נתון. אוי, כמה שהנסיעה הזאת
מייגעת. אם היה אפשר לקרב קצת את אילת למרכז, בטוח שהיו עושים
את זה, או לפחות מורידים את השעתיים המפרכות משעמום של כביש
הערבה. אני חוזר מביקור ספונטני לחלוטין אצל 2 חברים, כל אחד
ממקום אחר בחיי, העובדים בעיר התיירות הלא כ"כ תיירותית הזאת.
התיישבתי במושבים 31-32 בצידו הימני של האוטובוס, והיא עלתה
והתיישבה מושבים ספורים לפניי. אני לא אחד שמתלהב מחיצוניות
ממבט ראשון, אבל אי אפשר היה שלא להבחין בה. שערה היה חלק
ובצבע חום אדמדם, המושך תשומת לב, ועיניה היו ירוקות גדולות
וממגנטות. היא נראתה פשוט פגז מכף רגל ועד ראש, אפשר היה להגיד
אפילו מושלמת חיצונית, או ששוב הכל היה סוג של הגזמה עקב מידת
החרמנות העזה שבי.

הרגשתי שאני חייב לנסות להתחיל אתה. אולי היא לא תפוסה ואמצא
חן בעיניה, אחרי הכל, שנינו נוסעים לכיוון המרכז - יכול להסתדר
יופי! אני יושב לי מאחורה וחושב על כל מיני משפטי פתיחה
שהשתמשתי בעבר או ששמעתי אחרים משתמשים. אף אחד לא ניראה לי
מתאים לבחורה האדירה הזאת שיושבת מטרים מעטים לפניי. הכול
פתאום היה נשמע זול כ"כ, והיא, לעומת זאת, הייתה ההפך הגמור
מזול. בעודי חושב ומאמץ את מוחי הקטן תפסה אותי העייפות.

ברגע של אזירת אומץ והחלטיות קמתי והתחלתי להתקדם לעברה. את
המשפט הראשון שאמרתי לה עדיף שלא תדעו ולמזלי, גם היא לעולם לא
תדע על המשפט רצוף הגמגומים הזה, בגלל שהייתה עסוקה בהאזנה
למכשיר ה - 3MP שברשותה. המשפטים הבאים והשיחה כולה כבר זרמו
כמו מים, והכול בגלל החיוך הכובש שהפנתה לעברי משהטרדתי את
שלוותה המלכותית. מצאנו כ"כ הרבה מן המשותף, אפילו הצלחנו
לשכנע את הנוסע שישב לידה לעבור מספר מושבים אחורה למושב שלי
כדי שנשב יחד. היא לומדת פיתוח קול, ושרה במסעדת מלצרים
מזמרים, אני שר לי באמבטיה; היא אוהבת לשתות ויודעת מהו גבול
הטעם הטוב, אני אוהב נשים שיכורות; היא קוראת הרבה ספרי
הרפתקאות ונוסטלגיות; אני ראיתי את כל טרילוגיית שר הטבעות
וחצי סרט של הארי פוטר; תגידו אתם שזהו לא זיווג משמיים.

עצרנו בדימונה - עיר הפיפי, כי זה מה שעושים שם, לא? משתינים
בדרך לאילת או בחזרה ממנה. ירדנו שם לאוורר את הראש, השרירים
ולקנות שתייה וגם משהו לבלוס. כשחזרנו לאוטובוס והתיישבנו מאיה
שמה עליי את ראשה. זה היה שמה של הבחורה האדירה הזאת בכל אופן.
(קבלו התנצלות על הפרטים הנזרקים!)
המשך הנסיעה הייתה ממש כמו הפרסומות האלו של אגד, "הלוואי
והנסיעה לא תיגמר לעולם." נרדמנו מקופלים יחד על המושב, בתנוחה
הכי לא נוחה, ועם זאת הכי כיפית.
הנהג כנראה עלה על איזה אבן או משהו בדרך שגרם לאוטובוס לקפוץ
ומיד לאחר מכן לבלום די חזק. התעוררתי תוך תאונה חזיתית של
ראשי עם החלון הימני. מסתכל החוצה ורואה חולות ועוד חולות.
הסתובבתי באטיות, בכדי לא להעיר את מאיה משנתה המלכותית ושאלתי
"איפה אנחנו"? תוך כדי שהתשובה "בכביש הערבה", הדהדה ברקע,
נדהמתי לגלות עצמי יושב לבדי במקומי המקורי.
רגע, רגע. כביש הערבה אמרת? לא עצרנו בדימונה הרגע? הכול היה
חלום? אין לי את כל הדברים המשותפים האלה עם מאיה? קוראים לה
בכלל מאיה?

איך אני ממשיך מכאן? יש לי נערת חלומות כמה מושבים לפניי,
ובעיית איבוד מציאות קלה. לבסוף כן החלטתי לפנות אליה, שוב.
אז ככה: קוראים לה ספיר, היא שומעת מוסיקת רגאיי, שונאת לשתות,
הספר האחרון שקראה הוא "דירה להשכיר" ויש לה חבר שמחכה לאסוף
אותה כשתרד בת"א. פחות או יותר כמו החלום, לא?  

נפרדנו איש איש לדרכו וטוב שכך. אני לא מצטער שניסיתי, אני כן
מבואס שהיא לא מי שחשבתי.
מאיה הייתה הרבה יותר מדליקה מספיר, אבל החיסרון הגדול שלה היה
שהיא לא הייתה מציאותית. המציאות והדמיון יכולים לתעתע בך
רבות, כשיש בידך משהו ממשי ששווה את ההשקעה, אל תיתן לו
לחמוק.
האהבה מחכה לכם מעבר לפינה, אז אל תקפאו, אזרו אומץ, קומו
והציגו את עצמכם, אולי זה/זאת האחד/ת.