בתחנת רכבת, בין שתי מסילות, היא לוחשת: "אני אוהבת",
כך כל האהבות מתחילות.
זה התחיל ברציף מספר אחת, כשהיא בחרה לחייך. הוא לא בטוח שאליו
התכוונה, אבל לכיוונה הוא הולך.
היא בהחלט התכוונה, כשיגיע הוא יבין, כשיעמדו במרחק נגיעה,
יתמלא החיוך במילים.
בביטחון, מסתיר את ההיסוס, בחיפזון, שמא הכרטיס שבידה מיועד
לרכבת הקרובה.
בשקט, למרות שאון הקטרים, בעדינות, כי כך מתנהג מי שבחייו כבר
נכווה.
העיניים מתכווצות ואוטמים את האוזניים. רעש בלימת הרכבת צורם.
כשיפקחו בפעם הבאה את העיניים, החיבור יהיה שלם, רעשים יהפכו
לפכפוך מפל זורם.
ובשקשוק המסילות נשזרות הפעימות, הלבבות כבר מסכימים. ובתקתוק
השעונים, מבטים שוב נפגשים, בידיעה שאלו רגעים אחרונים.

ומשני צדי הרציף מגיחות שתי רכבות ולרגע נדמה שנשכחו האהבות.
ולכל קבוצת קרונות יעד משלה. והאהבה, צעירה ופגיעה, בוודאי לא
מספיק בשלה.
אליך או אליי? אליך, בוודאי. ומשרוקיות שורקות מכל עבר, ולקרון
הראשון השניים עולים. "המקומות כאן שמורים", אומר איזה גבר.
"שמורים לאוהבים", השניים עונים.

ועם כל תחנה המילים מתרבות, ועכשיו כבר נוכל לקרוא לזה "שיחה",
ועכשיו, כשהסיפור גם ממשיך, כמו כל האהבות, יש סיכוי סביר
שיסתיים מתחת לשמיכה.
מאחרות כהרגלן, הרכבות, אבל הפעם לזוג זה לא מפריע. אין לאן
למהר, כשמדובר באהבות, יש רק היכן להפתיע. והמחוגים בשעון
ממשיכים במרדף, והרכבת ממשיכה בשלה. והסוף בסופו של דבר מגיע,
אבל בשביל השניים האלה, זוהי רק ההתחלה.

"תחנה אחרונה, לא לשכוח חפצים" וכמובן שהיציאה עם הכרטיס בלבד.
לתחנה הראשונה הם נכנסו נפרדים, עכשיו הם יחד מהלכים יד ביד.
בין המון הרגליים שרוקעות מסביב, הפרצופים והראשים, שמים לב
מיד לזוג המיוחד. ובתוך הצפיפות, גם הם מתקרבים, ובתוך הרעש,
הם בכל זאת לוחשים, כאילו שסביבם אין אף אחד.
אמרנו אליך, היא אומרת, אז איפה אתה גר? זה לא באמת משנה, הוא
אומר, אני גם כך לגמרי זר. והיא ממשיכה, כי ככה זה באהבה, והיד
כבר אוחזת חזק יותר בידה. והוא כבר מכיר את הדרך, כי בשבילו זו
לא הפעם הראשונה.

והחיוך שהיה על פניו, הופך לדריכות, כי עכשיו אסור לעשות
טעויות. זאת הפניה האחרונה לפני שמגיעים, והמדרכה הופכת לשביל
כורכר ואבנים וסביב במקום שורה של בניינים, רק עצים, ואולי
נחשים ותנים.
ועכשיו הוא מהדק, לא מרפה מידה. שואל את עצמו איך עד עכשיו לא
פחדה. ונשימה נעתקת מפיה, ורגליה חדלו מלדרוך. ועיניו מתמלאות
ברוע, ואלימות מחליפה את הרוך.

את החולצה כבר הספיק לקרוע, הדמעות מאליהן זולגות, ואת קולה לא
יכול איש לשמוע, היא לא מצליחה כלל לצעוק. ואחרי שסיים את
הפורענות לזרוע, מתגלה בעיניו שוב הצחוק. זה לא אותו הצחוק
שצחק כשהתחילו לנסוע, זה צחוק מרושע, קר ורחוק.

הוא נעלם כלא היה, היא מתכסה בשארית בגדיה, את החור שנפער דבר
לא יכסה. הציפורים מצייצות, הטעם עודנו על שפתיה, העולם ממשיך,
היא רק תנסה.