והם היו שניים, וזה היה כמו חסר סיכוי. והם כמו התחילו בדיוק
ברגל שמאל, אבל כדרכה של רגל בודדה, גם היא התעייפה, וכאן
נכנסה הימנית לתמונה. והם היו עסוקים בוויכוח, עוד לפני
שהתחייבו זה לזו, כמו סימן מעיד לכישלון עתידי. אבל כשהאחד לא
מוותר, והשנייה לאט נעתרת, נראה היה כאילו הכל כבר מסתדר,
והתמונה מתבהרת. וכמו צייר גדול מלמעלה, שלקח מברשת טבולה
בוורוד, נראה היה כי נעלמו התהומות. כמו ההפך מתהליך פיצול
העולם ליבשות, הכל התחבר, ונרקמו חלומות. עתיד משותף? בעצם,
למה לא?

וזה המשיך כשגרה, אך אף פעם לא היה כך, כי תמיד היה מי שירגש
ויפתיע. והם ישנו בארמון מעץ, ורכבו בשקיעה, וכאילו המציאו את
הרומנטיקה מחדש, כשהיא מרוצה, והוא ממשיך לרצות. כשהוא מאושר,
והיא ממשיכה למתוח את לחייו לחיוך בלתי נגמר. והם שרדו מלחמות,
כשהאויבים מכל עבר, והם הצליחו אף לשרוד את מסעותיו בים
התיכון. כשהיא, כרעיה נאמנה, מחכה ויושבת והוא, רק מדמה בעיניו
את זרועותיה החמות.
וזה לא שאין להם צרות, כי בכל דבר יש. הרי גם כשהים שקט,
כרישים עדיין יחיו בו. אבל אם מפליגים בנחת, מעל לפני הים, גם
לכרישים אין חשק לצוף ולעלות. והיא החליטה שדי לה בחיים
משעממים, וחשבה על דף חדש, והבטיחה, גם לו, וגם לעצמה, להעתיק
את המשפטים של סיפור האהבה. כי בוודאי שגם בדף החדש עוד יש להם
תקווה.
והוא פחד, וחשש, כי להעתיק זה לא בטוח, הרי הדיו יכולה להימחק,
ממש כמו גיר מהלוח. וגם אם תעתיק את סיפור האהבה במדויק, מילה
במילה. תמיד יש סיכוי שהסיפור הקטן, בתוך הסיפור הגדול ייבלע.
וזה נראה היה כאילו הכל עובד כמתוכנן.
היא עברה לממלכה רחוקה, אבל הוא תמיד היה מגיע בזמן. והם בילו
את לילותיהם בארמונות שונים ומגוונים. פעם בממלכה הקודמת, ופעם
בחדשה, הצפונית. אבל כאילו הגיע תורו של הצייר הגדול את המברשת
בצבע חדש לטבול. והוא החליט שאפור עדיף במקרה שלה, ונראה איך
היא תסתדר מעכשיו. כשהכול מתחיל מהתחלה.
והיא, כחולמת אמתית, לא מוותרת. לוקחת את החלום צעד אחד יותר
מדי. וכמו חולמת אמתית גם היא נשברת, כשהכישלון צורם וכוח אין
לה די. והוא פוגע. בוודאי לא בכוונה. כי כשאתה אוהב אתה לא
מנסה לפגוע, אתה פשוט לא אוהב בדרך הנכונה. והיא, צבועה באפור,
לא מוכנה כלל לסלוח. "את המילים שאמרת פשוט לא אומרים, אני לא
מוכנה לשכוח". והוא, הוא יודע שטעה, אבל חשב שהיא אוהבת ושתסלח
בתוך שעה. אבל היא בשלה. היא מוסיפה עוד צרות, "ועכשיו כשלא
הולך לי, ואני שקועה עמוק בבוץ, אתה הדבר האחרון שאני צריכה,
אתה יודע רק לפגוע, ואז מבקש סליחה". והוא הרגיש כאילו בא שוב
הצייר הגדול, אבל הפעם בלי צבע, רק מחק את הכול. כאילו היא לא
זוכרת מה נתן עד עכשיו למענה, וכשהכול אצלה צבוע אפור, הוא
השחור בתמונה.
והאהבה שלו אליה חזקה מתמיד, והיא אוהבת, לפחות כך היא אומרת,
אבל אצלה זה "לא מספיק". והוא כובש את דמעותיו, וגם זה רק
לפעמים, והיא נשארת אדישה, כי היא צריכה עדיין "להחליט". הוא
לאט לאט מבין שזה כנראה הסוף. גם אם הוא אוהב, והיא עדיין
אוהבת, זה לא הולך לקרות. הם לא יחזרו למה שהיה להם פעם,
כששלטו בכל העולם. הם יהיו שתי ממלכות שונות, שילחמו בנפרד מול
האויבים שמולם. והיא כבר מזמן ויתרה, היא פשוט לא מסוגלת
לחתוך. כי לאט לאט ובהדרגה, יעשה לה קצת יותר טוב, והוא בצד
השני מאמין בתקווה שלא קיימת. והיא אומרת לו "לך, אתה לא קשור
בחבל, ואני לא מאיימת".
והראש אומר די, והשכל מאס מלחשוב. והלב עוד פועם אהבה, אבל
מוצף בדם ומכאוב. ואין זה פלא שהאהבה גם תדעך עם הזמן. כי כבר
לא מטפלים בה שניים, ואחד זה מעט, אחד זה קטן. ואם הלב שפועם,
עסוק כל היום בלכאוב, פלא שלא נשאר לו הזמן לאהוב? והיא תלך,
כי ככה היא רוצה כבר זמן רב. והא ירכין את הראש, כי הוא כל-כך
אהב. ואם היא חשבה שבכך הצרות ייעלמו, היא תבין עד מהרה שלא
היה זה הוא. יכול להיות שבין כל החושך, הוא היה קרן האור. אבל
אחרי שהכול נגמר, למה שבכלל היא תזכור?!
וזה הסוף, כך הוא הבין וזה קשה, אבל כנראה שחייבים. והוא עדיין
אוהב, ומקווה שגם היא. והוא מוותר, כי במלחמות גם מפסידים.
והיא והוא, והוא והיא, ואין כבר הם, זה חלקים נפרדים.
והיא תתגעגע, והוא ודאי יותר. והוא אומר עכשיו שלום.
כן, כנראה שהוא וויתר.