אני תוהה.
איך אתה עושה את זה,
גורם לי לבכות בשנייה.
מספיק לי להביט בך לרגע.
ואז - פרץ של זרמים, נהרות, כחוטים מעיניי, מרטיבים הכל.
רק מספיק שתאמר איזה משהו לא בסדר,
ולו הכי קטן.
איך הודעה אחת ממך יכולה לשבש לי מהלך יום שלם,
לאבד את הריכוז, את האופטימיות,
פתאום הכל ייראה לי מחורבן,
אפילו סתמי.
פתאום לא יבוא לי כלום ויהיה לי גוש בגרון;
פתאום הכל יראה לי מטופש וחסר משמעות.
אני אתחיל להרהר במשמעותם של הרבה דברים שאני עושה
ואחשוב מדוע לעזאזל אני עושה אותם.
פתאום לא יהיה בא לי על האמבטיה שעליה פנטזתי כל היום.
אני אכנס למקלחת, "אדפוק דוש" עם איזה סבון שיהיה במרחק נגיעה
ואצא תוך שניות בלי להתנגב.
ואז אני אסתרק לאט, לאט.
אחשוב מה לעזאזל ללבוש (למרות שאין סיבה רצינית לכך, היות ואני
בבית עכשיו).
ועד שאחליט השיער שלי יתבלגן, כי לא הספקתי למרוח עליו קרם
לשער כשהיה רטוב.
ואז אצטרך להרטיבו מחדש ולמרוח קרם.
לאחר מכן אעשה דרכי אל המטבח על-מנת לשתות מים,
ואעלה בתימהוניות בחזרה אל חדרי.
ייקח לי כ-5 דקות לפחות להבין שאני בבית ושהחדר שלי חייב שאני
אסדר אותו בדחיפות,
כי הוא נראה כמו מינימום לאחר איזו "הינתקות" או משהו.
ואז אתחיל לקפל בגדים בגדים ואהרהר שוב במשמעות החיים ובכלל על
הכל.
ואקפל ואהרהר והטלפון יצלצל ויקטע מחשבותיי.
אני אענה.
זה יהיה  אתה.
אתה תשאל אותי 'מה נשמע'.
אני אענה בחיוב.
ננתק את השיחה.

-אני אכוון את המערכת סטראו על חזק חזק חזק חזק חזק חזק
אשיר בקולי קולות
אפזז לצלילי המוסיקה
אפתח את החלון לרווחה

ואף אחד לא יעצור אותי.