בעודי ישוב אל השולחן, חדר אור היום הדועך דרך החלון המאובק.
היה זה אותו השולחן מולו ישבתי בעשור האחרון. לאחרונה נוסף לו
מחשב שיבהה בי, לא נורא, עכשיו אין צורך להתבונן בשעון היד
ואפשר לצפות בזמן מזדחל לאיטו על מסך המחשב ואפילו נראה שאני
עובד.
עוד מעט אצטרך לקום ולהדליק את האור, אור צהוב ועכרורי, שלא
יועיל לסילוק החשיכה המתגברת ורק יבהיר את חוסר התוחלת שבהמשך
הניסיון. אבל זה טוב, בימים האלה שבשנה האור הדועך מביא נחמה
במקום להגביר את הייאוש. עוד מעט ותגיע השעה לזנוח את הכול,
לצאת לאוויר הפתוח ולשוב הביתה. ושוב אותו קול קטן ומעיק נוהם
ומוסיף - רק כדי לשוב לכאן חזרה.
קם ומדליק את האור.
מהחלון נשמעות טפיחות קלות. נאבק בנעילת החלון שלא הופרעה
ממנוחתה שנים רבות מדי. אסור לפתוח חלונות, הוראות ההנהלה,
המיזוג בורח, חשמל מתבזבז, אין צורך באוויר טרי, המזגן מכוון
לטמפרטורה אופטימאלית. צריך לברר מה זה אופטימאלית ולמה.
דרך החרך שנפתח חודר לו פולש מבחוץ. זר, לא שייך, מפרפר
בתנועות קלות וצבעוניות ונוחת באי אכפתיות על המקלדת אכולת
האבק.
ברוך הבא, הושטתי אליו את ידי, הוא ניתר בקלילות לאוויר, משחק
בו להנאתו, ונחת להפתעתי על היד המושטת. קירבתי אותו לעיניי
כדי להטיב לראותו, שזפתי במבטי את יפי צבעיו הבוהקים, את רגליו
הנושאות אותו בקלילות חיננית. פרפר, לא היפה ביותר שראיתי
בחיי, אבל ללא ספק היפה ביותר שראיתי פה. בעצם, הראשון.
חשתי במבטו שוזף אותי ותמהתי מה דעתו על המראה., לא חשבתי
שיתרשם במיוחד. "אתה יודע, פעם גם אני הייתי כמוך", זרמו
המילים מפי ללא כל מחשבה מודעת. ובאמת, לפני עשור הוא היה
מתרשם יותר, היה ממה להתרשם. לא היה זה אותו המקריח האפרורי
במשרד הדלוח. הייתה הבלורית, הקומה הזקופה, החופש, כן, החופש,
חוסר האחריות ופריקת העול, חי בשביל היום. בעצם, כמו שהוא חי.
"אין לך מה לחפש כאן", פלטתי שנית ובאמת, פרפרים חיים 24 שעות,
חבל על כל שנייה שתבוזבז במקום קודר שכזה. שחררתי אותו מהחלון,
אספתי את חפציי והתארגנתי על מנת לשוב מחר.

באותו הלילה נזכרתי בצעדיי הראשונים במשרד. הייתה זו המשפחה
שדחפה אותי לעבודה. "אתה לא נעשה צעיר יותר", נהגו לומר,
כשבעצם התכוונו לשאול דברים כמו: מתי תפסיק עם השטויות? מתי
תמצא בחורה רצינית? מתי תקים בית? דברים כאלה.
נזכרתי בריאיון הקבלה, איך הכול נראה אז חדש ומאתגר. סונוורתי
מאפשרויות הקידום שהוצגו בפניי. נזכרתי שזה נראה מקום טוב
לחסוך דרכו כסף לעוד טיול, טוב יותר מכל אותן משרות זמניות
שדרשו יותר מדי והעניקו תמורה זעומה.
התבוננתי בצד השני של המיטה. במוחי עלתה הנערה שנכנסה אז לחיי,
חשתי מחדש בביטחון שהעניקה לי, בידיעה שעתידי מובטח אתה. כבר
אז התאורה התחילה להאיר את החדר בצורה מוזרה מעט, כאילו כבר לא
היה לה הכוח או הרצון להלחם בפיסות קטנות של חשיכה, שמצאו מפלט
בפינות החדר. כבר אז הצללים נראו גדולים מעט יותר. ואולי בעצם
דמיינתי.

נרדמתי לעוד לילה נטול חלומות.

הוא חיכה לי, זוהר כאילו אסף אור מבחוץ. אין סיכוי שהאור במשרד
יגרום למשהו לזהור בצבעים כה חיים. ואולי גם לו נראה המקום
מלהיב וחדש, שונה מכל כרי הפרחים אותם כבר חרש. אולי גם הוא
מצא איזה עש או פרפר לילה שנראה לו שבע ניסיון חיים. ואולי
הביטחון שבמקום קסם לו, הידיעה ששום עכביש לא יארוב לו בחור
באדמה, אף גמל שלמה לא ינסה למלוק את ראשו בהפתעה, אף רוח
גחמנית לא תטילנו הרחק מבחירת לבו. אילו רק יכולתי להעמיד אותו
על טעותו.
לפתע התרומם באוויר והתיישב על כתפי לאות ברכה. אולי אני הוא
אותו פרפר לילה שבע ניסיון אותו חיפש. "אז צא, לא נשאר לך הרבה
מהיממה שהוקצתה לך". תקשיב לפרפר לילה מזדקן ולך, בבקשה, החיים
קצרים מכדי לחפש הרגשת ביטחון חמקנית. 24 שעות חולפות ביעף,
ובסופן הביטחון היחיד שיישאר הוא הביטחון שהאפילה תגיע בקרוב,
אפילה ללא סוף, אפילה שתאסוף אותך ולא תשחרר אותך שוב. "לך"
לחשתי בשנית ושוב הוצאתי אותו מהחלון. הלוואי ולי היו אומרים
דברים שכאלו. ואולי אמרו? ניתור קליל והוא שוב בחדר. אשאיר את
החלון פתוח למען יצא לכשירצה.
במהלך היום חדלתי מלהשגיח בו, הוא כבר לא ילך. הוודאות שהוא
נשאר עמי הפכה לאטה להתעלמות הדדית. התעלמתי ממנו, כמו
שהתעלמתי מהעובדים החולפים מול דלתי. הוא התעלם ממני כמו אותם
עובדים שחלפו בצעדים כבדים מול דלתי, כמו שהתעלמו הם מאחרים
החולפים מול דלתם.
נזכרתי בו שוב עם האור הגווע. לאורך כל היום ישב אתי ונראה היה
כי האור שהביא עמו אוזל לאטו.  צבעיו כבר נראו דהויים ותנוחתו
אצילית פחות. ואולי זה הייתי אני, אולי התרגלתי ליופי שרק
אתמול פרץ אליי, חדש ומקסים, והיום כבר הפך למובן מאליו.
24 שעות! הוא אתי כבר יותר מיממה!
הוא בטח כבר מת ואני אף לא השגחתי. איפה הוא בכלל?
אני מוצא אותו כורע תחת הנטל של ערימת ניירות משרדיים. כנפיו
שחות תחת כובד האחריות כאילו מנסה היה להעמיס על עצמו עוד,
עוד, עוד ועוד, מנסה לבלוט בביצת הבינוניות שסביבו ולזכות
בקידום, לחוש לרגע את טעמה של ההצלחה, לדעת ולו לשנייה חולפת
שהוא מועיל, שיש תוחלת למעשיו.
אני מסיר ממנו את הניירת המכבידה רק כדי לראותו מתחפר תחת
ערימה נוספת, גדולה יותר. הייתי שם, בניסיון המטורף להיחשב
יעיל, נחוץ. לא הייתה משימה קשה מדי, לא הייתה מטלה משעממת
מדי, הכול אני יכול. ואם אני לא יכול אזי תמיד יש על מי להפיל
את האשמה, והרי כל השאר הם לא-יוצלחים, חבורת תככנים
מניפולטיבית, ורק אני הוא העומד בפרץ. הכאב בגבי הזכיר לי את
הסכין הראשונה שננעצה בו על ידי חבר. ואולי אני הייתי הראשון?
הפניתי מבטי אל הפרפר, ואני יכול להישבע שהוא מיהר להחביא משהו
נוצץ וחד מתחת לערימת הניירות שלצידו.
מיהרתי לאסוף את חפציי וללכת.

חזרתי אחרי עוד לילה נטול חלומות.
הצצתי פנימה בזהירות וראיתי אותו. ראיתי אותו מוטל חסר חשיבות
ותנועה מתחת לערימת ניירות חסרת חשיבות ותנועה. הרמתי בעדינות
את הערימה כשלפתע זינק עליי בתנועות מפרכסות ומלאות חשיבות
עצמית. לעולם לא אדע האם היה ברצונו להרחיקני מהישגיו או שמא
נגהה ההבנה במוחו וחיפש את הישועה, אני כן בטוח בהרגשת הוודאות
שאחזה בי באותו הרגע, כי גם שישים שנה הן זמן קצר מלבזבזו
במשרד טחוב.
יצאתי מיד, על מנת שלא לשוב לעולם.

הלילה חלמתי.