זה כבר כמה שבועות שהוא בלעדיה - זה לא רחוק משום דבר שהיה לו
בחיים, זה לא שהיא הייתה מאוד מיוחדת, אבל אולי דווקא בגלל זה
- הוא פשוט שבור. היו לה עיניים מאוד יפות, באמת,
אולי בעצם זו הרוטינה ששוברת אותו, אבל הוא מחליט לזרום עם
הרוטינה הזו וזורם לאיזה מועדון, יש שם כל כך הרבה אנשים,
ונשבר לו גם מהם...
כל המי ומי של הקיבוץ שתמיד אומרים שלום במין ארשת פנים מעריכה
שכזו , כאילו שהם מבינים את המצב שלך... ואם אתה רוצה אתה
מוזמן - הכתף איתנה ניצבת...
והוא, בחור חתיך, אמא אמרה שתמיד ידעה שזה לא יספיק לו, שתמיד
בגלל זה הוא יגיע לכל מיני מקומות נמוכים ממנו, ובגלל זה הוא
ירגיש לעולם לא מסופק.
אמא אמרה, וקשה לו גם איתה, אבל היא אומרת את מה שעל דעתה.
מצד שני לחיות בקיבוץ זה לא כל כך להיות עם אמא, אז כשהוא מארח
מידי פעם חברים שרבו עם ההורים - הוא מאוד מעריך את צורת
המגורים שלו.
למשל עכשיו היה מת שמישהו יריב עם ההורים שלו, רק כדיי שלא
יצטרך לשבת מול הספרים שלו באנגלית שהוא נהנה לקרוא, מול
הטלוויזיה הרדודה שלו, מול הבמבה והציורים שחבר שלו קנה לו, רק
לא לישון לבד זה תמיד הרגיש לו כמו לשבת בתוך כל מה שיכול היה
להיות יותר טוב, תמיד הרגיש כמעט...
אבל הוא גם בפנים הוא מרגיש את זה, שגם הוא רק כמעט... הדברים
שמפריעים, הנפש שלאט לאט דועכת... הוא לא מצליח לעשות עם זה כל
מה שצריך, אז הוא מעדיף פשוט לא לגשת לזה.
כמו שהוא חשב איתה, הוא ידע שאם יאהב אותה היא תישאר לנצח והוא
ידע שאם תלך כנראה שמישהו אחר יעשה אותה, וזה לא מפריע לו כי
הוא כנראה יעשה מישהי אחרת בעצמו.
אז באשר היא, מי שלא תהיה, הוא ממשיך - הסרט נמשך... הוא לא
נותן לרוטינה ששוברת אותו להישבר, ממשיך אותה, זורם.
חולף למועדון שלו, יש שם בחורות קבועות שיודעות שכשהוא בא הוא
כנראה פנוי.
אבל הוא עבר עליהן כבר בקודמות שלו, אז הוא שמח בחלק שמתחדש
באוכלוסיית המועדון הזה ויושב בפינת הבר - מדבר עם הברמנית
החמודה שיש לה חבר והוא יודע - הוא גם לא מתכוון למרות שהיא
בטוחה שכן. לא מפריע לו - שיחמיא לה.
ואז בחורה שראה כבר קודם מתקרבת לצד השני של הבר, מבקשת מהברמן
הנוסף שוט,
שוט וודקה ככה נקי, וכשהיא נושפת ושואפת את הסיגריה שלה היא
נורא יפה, ובטח היא גם נורא מבינה... אולי היא תבין גם אותו
ומה שעובר עליו, נראית מתוקה כזו.

אז הוא מזמין אותה למשקה.
הוא כל כך עייף, מסתבר שהיא טיפה יותר עירנית מששיער.
הוא כל כך עייף.
תמיד כל כך עייף , תמיד כל כך כמעט ער.
ואז הוא אומר לה אם בא לה לצאת - היא אומרת בסדר, מעניין אותו
מה היא חושבת - אבל הוא לא שואל... מעניין אותו מה היא אוהבת,
אם היא חכמה, אם היא מעניינת, מעניין אותו איך היא אוהבת
אנשים, מעניין אותו אבל הוא לא שואל...
הוא יודע שאסור לו לתת לזה לגעת בו.
הם נכנסים לדירה שלו, הוא מנקה טיפה את הבמבה, מחזיר את
"הטרמפיסט לגלקסיה" למדף, ומתחיל ללטף אותה, והיא נמסה לו, הוא
בטוח שהיא מבינה. הוא מנסה לשעשע אותה, מרגיש קצת נבוך.
היא מנסה לפתח שיחה... וזה מעניין אותו אבל בדיוק אז הוא מתחיל
לנשק אותה...
הוא פשוט עייף... אחר כך נראה.
פושט את הבגדים, מלטף אותה, נושם את הנשימות שלה.
ואחרי רוטינה שהוא יודע לתת לבחורות שמסתפקות בחתיכים, שוב
המקומות הנמוכים, הוא גומר.
נזרק הצידה, היא מלטפת לו את הקעקוע, הוא כמעט נרדם עכשיו, היא
מבינה לבד, אוספת את עצמה ועוזבת.
וזה נורא כבד לו כשהיא הולכת, אבל הוא מבין ששוב נתן למישהי
להבין את מה שהוא לא מבין איך הוא מצליח להקרין. והוא חולף את
זה, לא מתעכב.
והיא השאירה פה בטעות איזה גופיה... והכסף הקטן נפל לה
מהכיס...
והיא, איך היא עזבה אותי? למה היא עזבה? לא ישנתי כבר כל כך
הרבה זמן... את לא מבינה? אני לא יכול בלעדיך! אני כל כך אוהב
אותך - העיניים שלך כל כך מיוחדות... אני לא מתכוון להיות אדיש
אליך ובכלל את הדבר הכי מרגש שקרה לי, אז איך זה קורה לי
עכשיו? תחזרי אליי! אני נשבע אני לא מסתפק בבחורות האלה שכל
פעם באות, גומרות, הולכות, כל כך יפות.
תחזרי אליי, אני מתגעגע אליך, כבר שבועות שאני מתגעגע אליך,
אני נשבר מזה.
כל המחשבות האלה בראש שלו אבל הוא נרדם כבר, הפעם כבר לא
כמעט.
ישן
אולי מחר יצליח כמעט להחזיר אותה, אולי מחר כמעט יעבור דירה
מהכמעט קיבוץ הזה - שכולם כמעט מכירים אותו וכל כך כמעט מבינים
את המצוקות שלו - כל כך מרחוק, אולי מחר הוא כמעט יאסוף את
כמעט כל הציורים שלו שאצל ההורים וינסה סוף סוף להתקבל או
לפחות כמעט לפקולטה לאומנויות?, אולי מחר הוא יפסיק להיות
כמעט.