"את יכולה לטפטף את רוטב פירות היער על גלילי מוס הפסיפלורה
שאני מניח במרכז, אבל מהר, אין זמן! חכי, תני לי להדגים לך
קודם איך עושים את זה נכון". דודו לחוץ, פלאטות הקינוחים שלו
צריכות לצאת בזמן לכל השולחנות באירוע, אבל חשוב עוד יותר,
להראות מושלם, לגרום אפילו לנשים שהכי שומרות, לרצות לשבור את
הדיאטה שלהן. הוא רץ לתנור ומוציא משם מגש שלם של סופלה. ריח
מתוק מתפשט באוויר ובכל רחבי המסעדה האפים נשאים למעלה, חיוכים
נמרחים על הפנים כמו קצפת על מקפאי התותים. חייבים לעבוד מהר
אחרת הסופלה יתחיל לקרוס לתוך עצמו. הוא מפזר את אבקת הסוכר על
העוגיות, ממקם את טוויל השוקולד על מוס החלבה ומפזר מסביב
אגוזים מסוכרים. הפבלובות מוכנות - "זה כמו גן-עדן בפה שלך!"
הוא אומר. כמעט ואי אפשר להתרכז בעבודה עכשיו, רק לעצום עיניים
ולנזול... לחיות את הטעם.
עלי כותרת של נענע לקישוט וזהו...מוכן! "לצאת בנות, לצאת!"

כבר כמעט שנה אני תקוע פה במקום המגעיל הזה. אבא שלי הוציא
אותי מהמדרס'ה כבר בגיל 13, אמר שאין לי מה לחפש שם יותר
ושצריך להתחיל לעבוד. בהתחלה הוא היה מעיר אותי לפני השמש
ולוקח אותי איתו לשדה, אבל מהר מאד ראו שזה לא בשבילי. תמיד
הייתי חולם תוך כדי העבודה ולא זז מספיק מהר כמו השאר. הייתי
שוקע בדמיונות, ממציא לעצמי סיפורים על הרפתקאות או ארצות
רחוקות...

זאת לא הפעם הראשונה שאני עובדת במלצרות, אומרים שזה משהו
שכולם עושים בשלב מסוים. קצת מביך להודות, אני כבר בת 26
ועדיין עוברת בין עבודות זמניות. התחלתי ללמוד והפסקתי באמצע.
לא יודעת מה לעשות בחיים, לא יודעת מה להיות. שלא לדבר על קשר
או משפחה... משתדלת לא לחשוב על זה, לא לשקוע, להתחמק מהלחץ של
ההורים.
העובדים פה נחמדים, לפחות רובם. הבוס טיפוס קצת עצבני, חייב
לדעת כל הזמן שהכל תחת שליטה. את שריף, השוטף כלים, אני כל
הזמן תופסת מציץ לי למחשוף כשאני מפנה את השאריות של הדגים
המסריחות מהצלחות. הוא יצטרך לקרצף אותן בסוף, ככה שהמצב שלי
לא הכי גרוע,
אני לא אחרונה בשרשרת המזון...
ויש את דודו, הקונדיטור. אני תמיד מסתכלת עליו באירועים, עומד
שם מאחורה ומביט בשקיקה אל עבר המסעדה, חרד לדעת אם מגשי טארט
השוקולד מתרוקנים, אם פאי הפקאן אוזל, וחס וחלילה שלא יאהבו את
מוס הפסיפלורה שלו. "פשן-פרוט דלייט", הוא קורא לו. בפעם
האחרונה שמישהו העיז להגיד לו שהוא לא אהב, הוא כמעט יצא
מדעתו.

לפני שנה אבא מת מהתקף בלב שלו. דוד עלי, אח של אמא, הטבח,
הביא אותי למסעדה הזאת של היהודים. הבוס אמר שאני יכול רק
לשטוף כלים, אחרי שהאורחים מסיימים לאכול.
עבודה מסריחה, כל היום אני לבד. רק כשהמלצרים באים לפנות צלחות
אני יכול לשאול מה קורה בחוץ. אבל בפנים מה קורה - אף אחד לא
שואל, רק אני.

"הקינוחים האלה הם החיים שלי, לא מעניין אותי שום דבר אחר - לא
משפחה, לא אהבה, לא חברים, כלום!". יש לו תלתלים שחורים, מבנה
פנים רזה, משקפיים מרובעים וזרועות שריריות. הכריזמה שלו סוחפת
אותי מהרגליים. לראות מישהו שכל-כך מאמין בעבודה שלו, עד שלא
מעניין אותו שום דבר אחר. אפילו לא אני, שמחייכת לעברו ועושה
לו עיניים כבר מהיום הראשון. מהופנטת מהמחויבות הזאת שלו,
מהביטחון במה שהוא עושה. אני כל-כך רוצה להרגיש ככה - משהו
בטוח. רוצה מניע, רוצה דחף. כל פעם שהוא נואם את נאום הקינוחים
שלו, אני עומדת שם ומהנהנת כמו איזה כלב טוב, מחכה שיזרוק לי
איזה עצם, אבל בסוף הוא רק אומר: "לילה טוב לכולם" ואני נשארת
עם עצם של דג, תקועה באמצע הגרון.

בסמל של המסעדה יש שני עצים של דקל, שאליהם מחובר ערסל, על חוף
של ים. כל פעם שעוברת מלצרית, במיוחד זאתי הבלונדינית, החדשה,
אני מסתכל על החולצה שלה, איפה שמצויר הסמל, ומדמיין איך אני
שוכב שם על הערסל, שותה איזה מיץ טרופי, כמו בטלוויזיה ומחכה
שהיא תשאל אותי אם הכל בסדר, כמו ששואלים את האנשים שאוכלים
במסעדה.

אחרי שהאירוע נגמר אנחנו מסדרים לקראת מחר. כל המלצריות
הצעירות ממהרות לסיים כמה שיותר מהר כדי ללכת כבר הביתה, אבל
אני תקועה במקום, כרגיל, לא יודעת לאן להתקדם.
איך לגרום לו להסתכל גם לצדדים, לרצות לטעום משהו אחר.

לא! לא הכל בסדר! אני עכשיו תקוע פה לבד. צריך לפרנס את כל
הבית, אבל מת לברוח, לעוף, לראות עולם אחר. דוד שלי, עלי, היה
פעם שנה שלמה בבריטניה, אמר שהיו לו שם חיים משוגעים. אבל אני
לא יכול - אסור לאכזב את המשפחה, את השם של אבא.

בלילה, כשאני מגיעה לדירה, אני חולמת על פרסומת שראיתי
בטלוויזיה: דוגמנית יפהפייה בחליפת עסקים חוזרת מיום עבודה
במשרד, פותחת את הפריזר ומוציאה קופסת גלידה מפתה עם קרמל.
אחר-כך נכנסים הבעל החתיך שלה והילד המושלם שלהם וכולם מלקקים
ביחד ונהנים.

המים החמים זורמים לי בין האצבעות של הידיים ומתערבבים עם
הסבון. אני מדמיין גלים נעימים של ים ששוטפים לי את כל הגוף.
כל השרירים והמוח שלי נהיים רכים ברגע אחד.

אבל אז, פתאום, נוחת ישר בתוך מיכל הגלידה שלהם סטייק אנטריקוט
ענקי, עשוי "רייר". הגלידה נמסה לחלוטין. הילד בוכה. הנוזל
המתוק והקר והמיצים של הדם מתערבבים ומשפריצים לדוגמנית על כל
החליפה היקרה שלה.

הבוס עובר במסדרון, בדרך החוצה ומסתכל עליי כאילו אני סתם מושך
את השעון כדי לעשות עליו עוד כסף. הכל הופך שוב לקשה. אני
מחזיר לו מבט בלי להתבייש ומסנן בערבית: "כל מה שנותר עכשיו זה
לחלום".

אני מתעוררת כולי לוהטת ומזיעה, חנוקה לגמרי. הגיע הזמן לעשות
דיאטה, דיאטת רצח.

אני נכנס הביתה. כל-כך שקט כאן. אפילו הכלב שלי כבר לא קופץ
עליי. פושט בחושך את החלוק הלבן, המוכתם ושם אותו בכביסה.
מוריד את המשקפיים מהעיניים ועוצר מול המראה לרגע...   רוצה
לצעוק: "שקרן!!! אתה שקרן!!!" אני קורס על הכורסה כמו סופלה
ומפיל את הראש לאחור. לא בא לי לאכול כלום. בטח שלא משהו מתוק.