נודדים, מחייכים, רוקדים, ממשיכים.
תהליך הוויתנו.
טריים, מחפשים את אותו החיוך המסכים, את אותה נגיעה קטנה
שמאשרת, את אותה הרמת גבה האומרת על מבוכה יפה, את אותה עצימת
עיניים שמבשרת להתקרבות.
הזזנו ידיים, הזזנו ראשים, הזזנו עיניים, התחברנו לצלילים.
סערת רגשות שקראה לגשם, שהצטרף לסערה.
חיבקנו אותו, חזק חזק,
חיבקנו את עצמנו, צמוד צמוד.
זרוקים מתחת עץ אשכוליות אחד, תוהים, מחפשים סימן להמשך, דופק
לחוץ, דופק זריז, הקשבנו.
הגיעה הארה, ממשיכים.
לקחנו חבל, קשרנו, בינינו.
העלים העבירו את השתתפות השמיים, הורידו עלינו את אותן הטיפות
הטהורות שהצמידו אותנו.

בלבול, חוסר הבנה, הבפנים צועק, נקרע.
ניסיון להארות, חיבוק, דופק, המשכיות.

כל הלילה, מגלים סודות של הגוף,
הטפטוף הרועש דופק על החלון, אנחנו... נהיים מהצד השני,
השקוף,
שסגר עלינו, שעטף אותנו, אותו צד שנעלמה שקיפותו ונשארו סימני
הטיפות, סימנים שהסתירו כל צל של שפיות.

מגיעים לארץ החופש, למקום שיתופי, מוחשי וצבעוני,
מתבלבלים.

לא בטוחים איך להגיב, מה להגיד, מה לעשות, איך לגעת, איך
לחבק.
מחשבות על ספיד, דופק לא עמיד ורגש מפחיד.
את אותה הוויה חופשית עטפה הכהות הבהירה של אותם עננים,
המדברים בטיפות.
פורמת את החבל וממשיכה, לאנשהוא.

שרק תאהב, תתעצם, תבין, תלמד, תואר ו.. תמשיך, לאן-שהוא.
24/12/06