ראיתי אותך, זורח ועולה אל על מתוך ים האנשים.
איני יודעת מדוע, אך בלטת והפכת מפרט בכלל לכלל בפרטים,
דבר שכזה לא ידעתי מעולם ומעולם לא קרה לי, זאת עליי
להתוודות.
ראיתי אותך מקשיב לדופק, לא מקשיב, כמו מאזין ופועם בו...
על כל הדף, קול מזערי ושולי שהוא מתחבק מבפנים - אך לא גווע.
ומדוע לא?!
מדוע לא טבעת בזרועותיך ובגדת באופי האנושות כולה?
הכיצד זה יתכן שאדם בין אנשים (אדם טבול תוגת חרשים ומחרישים
החורשים בשדות אחרים)
יצוף ולא ייכנע לים המנוחות הגדול, המערבב דם האדם במליחות חדה
כתער,
אלא ייאבק.
ימרוד.
וינצח!

אות הניצחון הבזיק בפניך. בעיניך. והפנט. יתכן ורק אני עצמי
חשתי במתרחש?
אפשרי שלא אדע. אך מטרונום דמך הלם בי, כתופי ברק ורעם, הטיל
כישוף ושזר גופי בגופך והיינו לאחד.
כך נשימתי נעתקה מחזי, ושלי היה לשלך-לשלנו.

כל זאת ראיתי.

ראיתי אותך, זורח ועולה אל על מתוך ים האנשים.
ואתה, ראית אותי?