וכשהוא הגיע כבר הייתי ערומה
הכל היה על השולחן. מוכן.
הוא ניגש אליו, ובחר לקחת דווקא את המעיים שלי.
הוא הרים אותם, אחר כך הסתכל עלי.
וחייך.
כאילו ידע שלעולם לא יתפקדו טוב כמו פעם.
כי אני לא אוכל לעכל דבר יותר לעולם.
לא אותו, וכנראה גם לא את הרוח.
אז הוא הכניס את המעיים שלי לכיס.

אחר כך הוא בחר ברחם.
ממילא הוא ידע שהוא יהיה שלו תמיד.
כל מי שיצא משם,
אם בכלל -
כוון אליו.
שלו.

הוא בחר לקחת עוד כמה דברים,
חלקם די מוזרים ותמוהים.
הוא לקח את הורידים, את הסחוס,
את הכליות, את הכבד.
אבל הכי קשה לי שהוא לקח את הריאות.

כי מאז אני לא מצליחה לנשום.