מאז ומתמיד היא הרגישה כמו קיר.
עליו באים כולם להישען כשקשה להם בחיים.
תמיד היא הייתה שם. לא זזה ממקומה.
וסיפקה כתף תומכת לכל עין שבכתה.

היא תמיד נשארה חזקה.
אסור לה להישבר, אחרת מי שישען עליה עלול ליפול ולהיפצע.
אם היא תרצה לנוח לא יהיה מי שיספק תמיכה
ולכן היא החליטה להתרכז באחרים ולהשאיר את רגשותיה לעצמה.

מה היא לא עשתה בשביל כולם.
כדי להפסיק את הדמעות הייתה מוכנה לסובב את העולם.
פינתה את כל זמנה כדי לחבוש להם את הפצעים,
ושכחה שבינתיים הפצעים שלה מזדהמים.

תמיד הדחיקה אם משהו לה קרה.
הרי היא קיר - היא צריכה לעמוד איתנה.
היא תמיד הייתה שם. למען כולם.
לכן תמיד צחקה והשאירה את הבכי בפנים. מוגן.

יום אחד ילד קטן אליה בא.
הוא לקח מקל והוציא מהקיר לבנה.
בבת אחת כל הקיר התמוטט
ולא נשאר מישהו שיתמוך באנשים כעת.

מרוב שאגרה הכל בתוכה,
הכל התפרץ החוצה בעוצמה.
אבל אף אחד לא היה שם בשבילה.
היא נשארה עם רגשותיה בודדה.

כשזעקה היא לעזרה כולם היו מופתעים.
לא האמינו שגם קיר יכול להישבר לרסיסים.
הרי תמיד היא הייתה כה חזקה
ולעולם לא סיפרה על מה שהתחולל בתוכה.

רק מה שאף אחד לא הבין,
זה שגם הליצן בוכה מבפנים.
לפעמים מי שתמיד נראה הכי חזק,
הוא מדחיק הכל ומבפנים הוא חלש.