מתוך דחף שאינו ברור לי כלל, אני מתעוררת לשמע צעקות של השכנים
מהבניין ממול. עכשיו כמעט שבע בערב, אמצע אוגוסט. נוצרת בי
תחושת בחילה קלה לאחר שינה מרובה באמצע היום, בידיעה שבקרוב
אשוב לתחושת העייפות הרגילה שלי לקראת הלילה ואחזור לבזבז את
זמני בשכיבה במיטה ובתקוות לחלום, אם ירשה לי האלוהים לבקש זאת
בכלל. בזמן האחרון אינני חולמת כלל, כאילו שהמחלקה האחראית על
הדמיון בזמן משדר-המוחין בלילות נמחקה לחלוטין מאז. אני לא
הולכת לפסיכולוגים כי זה בזבוז של זמן וכסף שאין לי. אני בעד
לפתור בעיות בעצמי, אבל משהו אינו כשורה. עברתי את השלב בו
בוכים כל לילה בחרישות. קיבלתי כבר את המצב כמו שהוא, טיפלתי
בכל הטפסים והמסמכים, הודעתי לכל המכרים, השלמתי. אך לעיתים
אני נתקעת במצבים אותם אני ממציאה, משהו בין מציאות לשאיבה
עצמית אל תוך נקודה בריק בו אני נוהגת לבהות. לא עולות לי
שאלות או מחשבות מיוחדות על קיום, כיאה לאנשים במצב נפשי
מעורער.
בעודי חושבת על מה לא בסדר אצלי ולמה אני לא מסוגלת לקום
מהמיטה ולסדר שאראה כמו בנאדם, אני חשה במשב רוח קריר ונזכרת
בקריינית הבלונדינית מתחזית מזג האוויר בחדשות. 'ירידת
הטמפרטורות בערבי אוגוסט החמים' תמיד נותן לי תקווה למחר, שלא
יכול להיות גרוע יותר מהיום. אני כ"כ תלויה בדברים הקטנים האלה
בחיים עד שאכן ניתן לומר עלי כי אוכל לעבוד כל היום ולבחון
נשים המריחות בשמים עם ריחות עזים של צבעי-מרקר, להתייאש כל 45
דקות ולהבטיח לעצמי שיום יבוא ואתפטר, להגיע לדירה הריקה
ולטבוע בשאריות של אוכל וכביסה שאין בשביל מי לכבסה. אבל בערב
אוכל לפחות לפתוח את החלונות בציפיה לרוחות הקלילות הללו,
ולקוות שיבואו להצילני מחוסר המעש הזה גם בערב למחרת.
אני מסובבת את ראשי אל מול הטלויזיה, מבינה שהשלט עדיין נח
בידי מאז שעות הצהריים, ומדליקה את הקופסא הארורה שמקרינה כ"כ
הרבה חרא לאוכלוסיה בימינו, שחלקה הצעיר מושפע מהתכנים
המלוכלכים והופך לדור מלוכלך אף עוד יותר.
זה לא מוביל לשום מקום, אני חושבת לעצמי. מה שנכון - נכון. אני
חושבת על אפשרות לקום ולהכין לאכול, או לפחות למלא אמבטיה בה
אוכל לשכב שעות ולדמיין את עצמי כטינאייג'רית מיוסרת שבמצבים
קשים בחיים חושבת על לעצור את הנשימה ולטבוע במים בצורה
טראגית, והכל כי אין לה ניסיון בחיים. אבל אינני קמה לא לזה
ולא לזה. וקרוב לודאי שאם היתה פורצת שריפה בדירה השכנה והיו
באים לפנות אותי, לא הייתי מזיזה עפעף או חושבת על מצוקתי.
"מה קרה, אין עלייך משמר אז את לא דואגת לסניטריה בבית?" הוא
שואל באדישות לפתע, כאילו משומקום. הסיטואציה נראית לי כאילו
לא השתנה מעולם, כאילו שנינו עדיין חיים באותה בועה נרקוטית,
אחד הולך, השני חוזר. כאילו הכל תמיד עמד באותו מקום וחזר על
עצמו בשגרה מטריפת חושים.
"תעזוב אותי בשקט. אין לי כוח להתמודד גם עם ההערות העוקצניות
שלך".
-"אמא שלך עומדת לך חזק על הראש, אני מבין." כן. אמא ועוד חצי
עולם שמנסים להציל אותי מעצמי.
-"מה אתה עושה כאן בכל מקרה?" אני שואלת בטון קריר בעודי מנסה
להתעמק בנעשה על המסך, ומציתה סיגריה. אין לו מושג כמה געגועים
מסתתרים מאחורי כל זה.
"חשבתי שהפסקת לעשן", הוא אומר. אני לוקחת עוד שאיפה ממקל
הניקוטין היקר שלי, כמעין ניסיון לתגובה מרדנית חסרת מילים.
הוא מסתכל עליי בחיוך עכשיו, מה שמעולם לא היה עושה קודם לכן,
כשהייתי הופכת אותו למעשן פסיבי ומשחקת בילדה קטנה שנהינת
להרוס לעצמה את החיים.
כעת הוא מסובב את ראשו אל המסך, ושנינו חוזרים למצב הנושן
והמוכר בו אנו שוקעים בעולמות אחרים וחושבים כיצד היו נראים
חיינו אילו היינו משנים פרט אחד קטן בהם. אני כ"כ מתפתה לבהות
בו ככה, ללא בושה. לגרום לו לספוג את כל מה שהתקבץ לי בפנים
במבט בלבד, מבלי להשתמש במילים חסרות רגש והבעה אשר יהפכו את
המצב למובן מאליו ויהרסו את ההוויה הקודרת והפילוסופית שלי.

בעוד אנו נדמים לשני מתים השוכבים ללא תזוזה אחד ליד השניה,
זוג ציפורים מצייץ וצווח לו
על אדן החלון. כמה מתאים.
"זוכרת את הציפור ההיא בצרפת?" הוא שואל בנימת הומור שדווקא די
מוצאת חן בעיניי.
-"בטח. הייתי בשמחה מורידה אותה מהעץ ההוא ומחרבנת לה בחזרה על
הראש."
הוא מצחקק, ואני חושבת על כמה זמן עבר מאז ששמעתי אותו עושה את
זה.
"את יודעת, אומרים שכשציפורים מחרבנות עלייך זה מביא מזל טוב.
ההורים סיפרו לי
שלפני שנולדתי, הם הילכו להם יד ביד בטיילת בת"א של אז, ועברה
איזו ציפור מעל אמא
שלי וחירבנה לה על הכתף. שנה מאוחר יותר אני הובאתי אל העולם,
תוך הענקת 18 שעות
צירים לאמי היקרה שלא הפסיקה לקלל את הציפור המסכנה."
אני מחייכת חיוך קטן ומאולץ בפעם הראשונה, וחושבת על הטימטום
המצוי באמונות התפלות האלה שמעולם לא סבלתי. מצד שני, כל דבר
מטומטם עכשיו יכול לעזור לבנאדם אבוד כמוני.
-"תמיד ידעתי שאתה בר מזל. אני בטוחה שכל מי שציפור חירבנה אי
פעם על אמא שלו נולד כזה."
-"למה נראה לך?"
-"תמיד היה לך ראש ללמוד ולהשקיע בעצמך, וגם תמיד הלך לך עם
בחורות".
-"מאיפה את יודעת?"
-"אה, שמעתי סיפורים מחברים שלך בזמנו. היית זיין-על בתיכון
ולא ממש טרחת לספר לי חוויות."
-"עינת.." האווירה פתאום מעכירה שוב. עוברות כמה שניות של שקט
וציפייה מצידי להמשך שלא איכזב לבוא. "את יודעת שתמיד היית
האחת בשבילי."
כעת אנו מסתכלים אחד לשניה בעיניים באמת, ולא סתם ככה בפנטזיות
המודחקות שלי. ולפתע אני מבינה את המטרה לשמה הוא בא.
-"אני יודעת," אני מסננת במבט המושפל שוב אל עבר הסיגריה הבאה
שלי.

את השעה הבאה אנחנו מבלים בחברת "סיינפלד", "חברים" ו"כולם
אוהבים את ריימונד". הייתי כמעט קוראת לזה זמן איכות, בהשוואה
לכל מה שעשיתי בחודש האחרון.
צבעי החדר תופסים את תשומת ליבי פתאום, בהופכם לכחולים וכהים,
כמו איזה פילטר של מצלמה המצלמת סרט אימה גרוע משנות השמונים.

בסופו של דבר, אני מחליטה לבצע סיבוב פרסה, לנצל את הרגע,
ולהשבר.
"תגיד, למה הלכת בעצם?" הכל במשפט אחד.
הוא  מכבה את הטלויזיה ועוצם את עיניו.
"גיא, אני רק רוצה לדעת," אני מנסה שוב, אך הוא נמנע מלענות
לי. וזה הרגע בו הנפש שלי מתנפצת, ודמעות מתחילות להציף את
עיניי מזה מספר שבועות.
אני מכסה את פניי בשתי הידיים, ומתפללת שלא יעזוב. ואז הוא
מתיישב, מוריד את ידיי ומצמיד אותן אליו, אל דמותו שהייתי
מוכנה להישבע שהייתה תעתוע אכזר של המוח שלי, מתקרב אליי ונושק
לי. נושק לי ארוכות, מתוך ייאוש, מתוך אהבה, כמעט בלהט. לרגע
קט אני יכולה שוב לחוש בעורו ובניחוח העולה ממנו, ולהסתכל
בעיניים פקוחות מעט על עפעפיו העצומים וריסיו הארוכים. אנו
נעים בין הצללים העגומים של חדר השינה שלי ואני משלבת את
אצבעות ידי בשלו בחזקה בפעם האחרונה, עד שהוא מתמוגג לאיטו כמו
ענן המפוזר על ידי הרוח, חוזר למקום ממנו הגיע.

ימים לאחר מכן אני מקיאה באופן סדיר יותר, ומגלה כי אני בהריון
כבר שבוע חמישי. אני מחדשת את קשריי עם הפסיכולוג, מתפטרת,
נותנת לאמא לעזור לי לנקות את הבית ולקנות מצרכים ונגמלת מכתמי
הניקוטין על הידיים ובכלל.
בחדר הלידה אני שוהה כ-18 שעות עם צירים, כאבי תופת ובחורה
ארגנטינאית שלא מפסיקה להתלונן על הפתיחה המועטת שלה בפני בעלה
השמן. אני שואלת אותה אם אי פעם חירבנה עליה ציפור, וכשהיא
עונה שלא, אני יודעת שהילד שלה לא יהיה גאון במתמטיקה וגם לא
כ"כ ילך לו עם בחורות.