לתמונת נוף פראית ופסטורלית למדי הם ישבו להם, זוג מאוהב, על
פטוטרת עלה. היה זה שיא עונת הרבייה, שיא ההתרגשות. ליבו פעם
בקצב זריז, עד כמה שניתן לומר זאת על יצורים כמוהם.  
חיפושיות הזבל גילגלו את הזבל שלהן למטה, הגחליליות אותתו
בהבהובים אחד לשניה ללא הרף. אבל הם יחדיו שם, יושבים. כבר שעה
תמימה של שקט כנה, צעירים ומבויישים. צבע ראשה ורגליה בהק באור
הצהוב של הבוקר. היא אהבה אותו, למרות הכל. שכחה ממות ההורים,
מהדרך בה ניגרו מיצי אביה על העץ לאחר ליל הכלולות. והוא אהב
אותה, ככלות הכל. עזב לנפשן את המריבות על הטריטוריה עם
המחזרים האחרים והתמקד בה ובה בלבד, לבל תתחרט ותלך.
השעות רצו וגברה התשוקה, או האינסטינקט, כפי שמכונה. היא הלכה
והתעצמה מרגע לרגע בעוד הוא לוחש לה מילות אהבה על קימוריה
וזיפי רגליה. ראשיהם נגעו אחד בשני, קרן שמש יצרה זרקור. המופע
החל והכל השתתקו.
הם החלו מתחככים, תחילה באופן רך, כמצופה. הרומנטיקה החלה
לבקוע. הוא נזכר בשדות פרחי הצוף והזבובונים שצדו בפגישתם
הראשונה, על יופיה הזוהר יותר מכל נקבה שאי פעם ראה. עיניה
המפוצלות בהו בו. היא הוקירה אותו בשתיקה על הקרבה, אך עד מהרה
החלה מתרכזת בעצם העניין. פחד קל החל להשתלט עליו, שוב, כמו
בימים האחרונים. הוא פחד, ולאו דווקא ממנה. הוא פחד על היעלמות
הרגע הזה. חודשים של היכרות וחיזור באו לקיצם באותן דקות
ספורות ועד מהרה עלולים היו למחוק כל רגש אפשרי שנוצר ביניהם
עד אז, כי אחרי הכל לא יותר מחרקים גדולים היו. ואין זה היה
ידוע, קשר כה עמוק רגשית בין חרקים מסוגם. אבל הוא משוכנע היה
שהם שונים והתפלל שלא יאבדו הניצוצות אשר הציתו את קרבם. ושכח
מאנטומיית הנקבות ומפרומוני המין, מהחומרים הכימיים החריפים
ומהמגע שהפך לגס יותר עם כל דקה חולפת. אך בעיקר הסיט את ליבו
מן האגרסיביות שאפיינה את בנות המין השני. הוא אהב אותה והכין
וארז את אהבתו בתאי זרעו והעבירם אליה בהדרגה. הוא דמיין את
צאצאיהם, את ריחם התינוקי, את גלמיהם. כה שקוע היה, אף כי סטתה
כמעט לחלוטין מהרוך.
עתה הרעידות על העלה גברו ובני המין האחרים הריעו כשדים
פרימיטיביים. הוא כעס תחילה על דרך הטבע החודרנית, על חוסר
הפרטיות. אך כל זה היה שווה את היעד הסופי, את התוצר הפיזי
שיווצר מהם. והוא נע מהר יותר, לצדדים, מיוזע. והחל סופר את
השניות האחרונות. עד כה היתה אהבתם עזה עד כי לא עברו חייו
הפרטיים מול עיניו. והמשיך להאמין בזאת בכל ליבו עד לרגעים
האחרונים, והוא הרגיש אותה מבפנים ומכל זווית אפשרית. והיא הנה
גדלה וגדלה, למימדים בל ישוערו, והפרפרים כבר פרשו מזמן ורצי
המים מביטים בתדהמה. עיניה האדימו, והרגע המיוחל, העוקץ, לא
איחר לבוא. היא פתחה את פיה ובשיניה החלה קורעת את ראשו
ממקומו, הריר והמיצים בעלי הגוון הצהבהב ניגרים וניתזים לכל
עבר, כפי שהיה זכור לה ממש. גופו הזדעזע ותנועותיו הפכו
למהירות יותר והיא בולסת ומעכלת את חלבוני מוחו כחיה פראית.
והכל הריעו ושרקו. העמדת הצאצים עמדה לבוא לסיומה.

היה זה בוקר בהיר בסוף האביב. עונת הרבייה כבר קצה והיא עמדה,
רוכנת, מאכילה את זחליהם. והם כה קטנים וחסרי ישע לעומת
הבוגרים. ובכל עיקול במחושיהם ראתה קמצוץ מגמלה האהוב. וזכרה
את פניו דרכם, ואת אופן חיוכו של אהובה אותו טרפה בלסתותיה
שלה. וכבר לא היה על מה לכעוס או להתאבל. המעשה נעשה והיתה זו
דרך הטבע הנהוגה.
ולעיתים, בשעות בוקר מוקדמות כגון אלו, היתה חשה במגע השמש על
גופה וחושבת עליו. ומשב רוח מרטיט היה פטוטרת אחרת והוא,
ברוחו, מעריץ עדיין כל חלקיק מעורה הזך ומשיניה המוכתמות קלות
עדיין ממיצי דמו. והיה לוחש לה מילות אהבה נושנות שנשבו עם
הרוח, על קימוריה היפים ועל זיפי רגליה. והיא היתה יושבת שם,
כבאותו יום, צעירה ומבויישת. וחיפושיות הזבל מגלגלות היו עדיין
את הזבל שלהן אי שם למטה והגחליליות המשיכו לאותת בהבהובים
עזים אחד לשניה, בפעם האחרונה, כאילו מעלים היו זכרונות
אחרונים מקץ עונת האהבה.