יום קר ועצוב. אפילו העצים נראים שבריריים, כאילו הרוח החורפית
הזאת בעלת מגע של מתכת קרה ושוברת כל דבר אותו משיגה. הקור
חודר ומתפשט לך בורידים, לא פוסח על שום עצב בשום איבר בגוף.
את עוד לא יודעת בכלל מה הוא מתכנן, על מה חלם כבר כמה לילות,
מה נאגר במוחו.
בחמש בדיוק הוא מגיע בארשת פנים נינוחה והעבים מסתדרים בזוגות
מעל. הסיטואציה גזורה כאילו מתוך סרט שהרצת המון פעמים בראשך,
את מזהה את הריחות ואת קצב סימור השערות בידיים מרגע הגעתו. את
בוחנת את אווירת הנבואה באוויר. עוד צעד לכיוונך, עוד צעד.
שקית הנייר שבידו מרשרשת בעוד הוא נעמד מולך: "שלום".
שלום. את מבצעת סיעור מוחין קצרצר, מאלה שאורכים שניות ספורות
לפני שאת עונה. שלום, שלווה, שקט, חופש... שכחת כבר מה הפירוש.
את כולך גועשת בסימני שאלה למול חוסר נוכחותו בסביבתך לאחרונה.
את חושבת, אולי הויכוחים וחוסר ההבנה מובילים לאן-שהוא, אולי
זהו רק משבר, אולי דברים ייפתרו ואולי השיחה הזאת לא תוביל
לשום מקום.
-"שלום", את ממהרת לפלוט לפני שישאל לסיבת שתיקתך.
"התגעגעתי".
-"גם אני".
עכשיו הוא עומד קרוב אלייך, מספיק כדי שנשימתו תחמם את תווי
פנייך. לרגע את מתלבטת בין אם זה בסדר או בין אם זה גורם לך
למבוכה ומרכינה את ראשך. הוא מחבק אותך, כאילו כדי לבשר משהו
לא מילולי. כאילו מתוך געגועים עזים. כאילו את כבר לא שם
ובמקומך מישהי אחרת.
אתם מתחילים ללכת לאורך השדרה. אין סימן לקרני שמש היום.
אתם עוצרים ומתיישבים על ספסל. הוא נראה שחוק, הספסל. סימני
חריטה וכתובות גרפיטי קטנות, כאילו מישהו נורא רצה לבצע עבירת
השחתה אבל בקטן, כדי שלא באמת ייכנס לצרות. את קוראת: 'ג'ניפר
+ מאט לנצח', ובקורה אחרת גם 'ריק אוהב את לינדה'. את מניחה
שאלה זוגות שישבו שם עוד לפניכם, ותוהה האם גם הבחורות הללו
הרגישו אי פעם כאילו משהו הולך להתפוצץ בחייהן. בינתיים מתחיל
טפטוף קל של גשם וכל סימני הטבע היום, ביום הספציפי הזה,
עורכים תפאורה והכנות לקראת משהו, משהו בסדר גודל של מטאוריט
הנמצא בדרכו אלייך. ודווקא האפרוריות הזאת עושה רושם של כמעט
דרמה. כאילו את המטרה היום והוא החץ הנשלח אלייך, במטרה להשיג
את מלוא הנקודות.
הוא פוצה את פיו ואת ניערת ממחשבות פילוסופיות. "קייט, עשיתי
קצת חושבים לאחרונה. אני מאמין שלא הייתי בסדר".
-"באמת?"
-"כן. אני מצטער על כל הנזק שגרמתי לך. כואב לי לראות אותך
בוכה", הוא אומר ומניח את ידו על כתפך בעדינות. את אינך עונה
ונזכרת בכל החתכים הקטנים עליהם הוא לא יודע דבר. וכעת זוהי
דלת הפותחת נקודות רגישות. הוא מביט דרכך ואת חושבת על כל
הפעמים שהתעלסתם, בימים קרים כמו היום, והוא, כאילו עם התחלפות
העונות, אימץ את אדישות החורף לעיניו והיה מביט בך תמידית
בדיוק כך, כמו עכשיו. כמו על נקודה בקיר, כל כך קטנה וחסרת
משמעות. או שאולי בעצם העונות ביניכם מעולם לא התחלפו וקיץ
האהבה נגמר כבר לפני המון זמן.

הטפטוף גובר כעת. הוא מוציא באיטיות סכין קצבים משקית הנייר,
כך, באופן גלוי ממש. את נרתעת.
-"מה זה? למה אתה מסתובב עם סכין בעיר?" את שואלת בתמיהה המכסה
את החרדה בתוכך.
-"את יודעת, חשבתי לקחת יוזמות בחיים. וכדי להנעים את זמננו כל
עוד אנחנו ביחד, החלטתי שאני לא רוצה שתעבדי יותר במשרד ההוא
ותישארי בבית", הוא אומר, ללא שום שיקול דעת או החסרת נשימה
באמצע.
-"מ... מה? מה זה קשור? אנחנו צריכים לשלם שכירות, אתה יודע.
אני לא מסוגלת לשבת בבית כל היום, העבודה הזאת עושה לי טוב".
-"כן אבל מתוקה, את הרי הנדר שלי מאלוהים. תחשבי, הרי יצורים
פלאיים כמוך אין בתפקידם לעבוד תחת הוראות אנושיות. אין זו דרך
הטבע".
-"אני לא מבינה".
-"מתוקה, זהו עידן חדש. הכול מסביבנו משתנה, וכעת גם אני. לכן
אני רוצה לפתוח דף חדש ולהיות לך לבן זוג למופת, לפרנס אותך,
לדאוג לך", הוא מחייך ומוריד בעדינות את מעילך. את
הולכת לאיבוד לרגע.
-"אבל... אני לא רוצה. אני..." הוא מעביר את אצבעו על שפתייך
ואת משתתקת מפחד קל, מחוסר ידיעה. וכעת את מרגישה אותו קרוב,
כמעט בתוכך, כשהוא מנשק אותך ומעביר את לשונו על שלך. את
מהופנטת מתנועתו ומכוחו להשאירך חסרת מילים, חסרת דעה. כל כך
מהופנטת עד כי אינך עוקבת עוד אחר הלהב הקפואה המטפסת מתחת
לחולצתך, במעלה גבך. אך היא נעצרת בשכם ואת מתנתקת ממנו, מביטה
בו בעיניים גדולות ודומעות.
-"מ... מה אתה עושה?"
-"אל תדאגי, אהובתי. אחרי שאסיים נהיה מאושרים לתמיד", הוא
מסיים בחיוך המבטיח לך את אהבתו בפעם האחרונה.

הסכין חותכת באיטיות את שכבת הנוצות וננעצת בבשרך, את זועקת
מכאבים. עצמת קולך מזיזה את העבים מעלייך, העל-טבעי בוקע
מגרונך ומשסף את כל הרמוניות הסביבה. האדמה רועדת, האוויר נחתך
לחתיכות. הדם ניתז על בגדייך ונוזל על קורות העץ של הספסל. את
אוחזת בראשו בחוזקה והטפטוף הופך לגשם זלעפות. את שומעת את
הגידים נקרעים כמיתרים ומביטה אל מעבר לשמיים, מרגישה גלמודה
לחלוטין. כנף אחת נשמטת על הקרקע ואחריה גם השנייה. את בוכה
ובשארית כוחותייך לוחשת: "אני מתחננת, אלוהים. סליחה, סליחה".
אבל אפילו אלוהים כבר לא שומע אותך.