אם אני רוצה באמת להגיד איפה הכול התחיל, אז אני חושב שהכול
התחיל כשהייתי בן 11 וחברה של דוד שלי, אהוד, עזבה אותו. דוד
שלי אהוד הוא בחור ממש טוב, ולמרות שתמיד היו להם בעיות במערכת
היחסים, כמו שאחותו (זאת אימא שלי) אהבה להגדיר את האסון שהיה
הקשר שלהם, בכל מקרה - למרות שהיו להם בעיות הוא לא וויתר
עליה, והאמין שאם שניהם ינסו מספיק אז האהבה תנצח.
כשהיא עזבה אותו, הוא היה לא רק ממש עצוב, אלא גם ממש מופתע,
כי הוא באמת האמין שאם שניהם ינסו מספיק אז האהבה תנצח, כמו
שאמרתי. אני חושב שיותר מהעצב הייתה זו התדהמה ששברה אותו, אבל
זה לא באמת משנה. הכול בסופו של דבר מסתכם בזה שכששרית עזבה את
אהוד הוא היה שבור. לגמרי. הוא לא יצא מהבית שלושה חודשים (חוץ
מלסופר) וכל פעם שניסינו לדבר איתו הוא לא היה עונה על השאלות
שלנו בכלל. "בסדר"; "כן"; "לא". אפילו לא "בעזרת השם", כדי
שנחשוב לפחות שהוא חוזר בתשובה ואלוהים כבר ידבר איתו.
הבן אדם היחיד שדוד שלי אהוד הסכים לדבר איתו היה אני. אני
חושב בעיקר בגלל שהייתי האחיין היחיד שלו, בין ארבע אחייניות,
והוא רצה להעביר את חכמת החיים שרכש לדור הבא, אבל בשום פנים
ואופן לא לסייע למין הנשי או לחלקים ממנו.
אז בין כל השיחות שהיו לנו, שלא הבנתי מהן שום דבר כי הייתי בן
11, הוא אמר לי פעם: "הכאב, אנחנו חושבים שהוא רע, אבל הוא
טוב. רק כשהלב שלך נשבר וזה כואב לך, ככה אתה יודע שאתה חי
באמת, כי רק מי שחי יכול לרצות למות".
טוב, אני יודע שזה לא המידע האידיאלי לחלוק עם ילד בן 11, אבל
אי אפשר לשפוט אדם בשעת צערו, ודוד שלי אהוד היה באמת שבור.
בכל אופן, הנקודה הזאת שבה הוא אמר לי את המשפט הזה, שם,
לדעתי, זה התחיל.

נפגשנו בטיול למדבר יהודה. ארגנו אותו החבר הכי טוב שלי, עופר,
וחברה שלו, דקלה. היינו איזה עשרה חבר'ה ובמקרה יצא לנו ללכת
קצת ביחד, לה ולי, ואז דיברנו ונורא הצחיק אותה שקוראים לי
אבשלום, ואם אני מעדיף אבי או שלומי, ואמרתי שמצדי היא יכולה
לקרוא לי אחיאסף כי יותר גרוע מאבשלום לא יכול להיות.
ומאותו רגע ובמשך שלוש השנים הבאות, שהיו הנפלאות בחיי, הייתי
אחיאסף. אחיאסף שלה.
מה לספר? על שנינו הולכים חצי שיכורים בטיילת של תל אביב
ושרים, צורחים, ביחד את "כשזה עמוק" בלי לדעת את המילים? על
טיולים שהיא הייתה עושה לי ביפו, בירושלים, בצפת אפילו,
ומכריחה אותי לאהוב את האהבות שלה, וככה, בלי לשים לב, עוזרת
לי לאהוב גם את האהבה הכי גדולה שלה, שהיא אני? על סרטים
שראינו וניתחנו ואיך הצלחנו יחד לדבר מספיק על "בתול בן 40",
ככה שזה היה נשמע למישהו מבחוץ כאילו זה איזה אלמודובר לפחות?
על הפעם ההיא שהיה לה פירור של עוגת שוקולד על קצה השפה
והתכופפתי לנשק אותו מעליה, ופתאום הרגשתי שהדבר היחיד שאני
רוצה זה שהרגע הזה ימשך לנצח? אהבנו. כמו בסרט רומנטי שלא
סיימו אותו בזמן ומשכו את ההפי אנדינג שלוש שנים.
או בעצם, שנתיים וחצי, כי החצי שנה האחרונה הייתה אולי אנדינג,
אבל ממש לא הפי. אני לא יודע מה קרה לנו. בין הלימודים שלי
והעבודה שלה והחשבונות והחיים - משהו מת. לא אצלי. אני אהבתי
אותה כל בוקר כשהתעוררתי כמו אז במדבר יהודה. אבל בינינו
היה... רק אבק. או עכבר שכרסם אותנו, אבל רק מהצד שלה, ואני,
מרוכז בכל מה שלא חשוב - בלימודים, בעבודה, בחשבונות - לא שמתי
לב.
היא  סבלה. היא הרגישה אשמה. היא ניסתה לדבר אתי ולא הצליחה.
לא על זה.
אפילו היום, כשמחיצות של זמן מפרידות בינינו, אני עדיין לא
מסוגל להגות או לכתוב את השם שלה.
"כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף,
אם אשכחך אהובתי אשר כולך זהב"
האם היא שומרת עדיין את הצמיד עליו חרטתי לה את הגניבה
הספרותית הזו? את המכתב? מסתכלת בהם ונזכרת בי? בנו?

חצי שנה של דעיכה, של סבל, של גסיסה, של שגרה חונקת ומכלה.
חצי שנה. יום אחד היא קמה והלכה. השאירה מכתב, הסבירה, אמרה
שצריכה זמן לחשוב מרחוק, שאם לא תתקשר בתוך שבוע סימן שלא
תתקשר עוד. ולא התקשרה.
כן, אני יודע שלא עושים ככה. היא כלבה. מגיעה לי מישהי יותר
טובה ממנה. אחרי שלוש שנים ככה לברוח? לא רק כלבה, גם פחדנית.
אני יודע. ואני, אני בחור טוב, אני. עושה כלים, זוכר ימי
הולדת.
גם דוד שלי אהוד הוא בחור טוב. שם הכול התחיל, הרי.
אבל פחדנית או לא, כלבה או לא, אף אחת לא עשתה אותי מאושר כמו
שהיא עשתה אותי. היא זאת שהעבירה את החיים שלי משחור לבן
לצבעוני, שהוציאה ממני את השנאה. אז קצת פחדנות היא עדיין לא
מספיק כדי שאני  אאמין בכל ה'מגיע לי משהו יותר טוב' הזה.

ומאז? מאז לא היה כלום. הייתי מת. קמתי בבוקר, הלכתי לעבודה,
חזרתי הביתה, ראיתי טלוויזיה, הלכתי לישון. יום ועוד יום ועוד
יום. יום לפני היומולדת שלי לא זכרתי שנולדתי בכלל. ואז,
בחצות, הטלפון שלי רטט. וזאת היא. והיא מתקשרת אליי. מה לא?
כן, כן. הנה, הנה השם שלה על המסך.
הטלפון שלי רוטט, הלב שלי דופק כמו משוגע, ואני מנסה לשווא
להישמע אדיש כשאני אומר אהלן.
"היי. מה קורה? אחלה. אצלי אחלה. עבודה חדשה. חזרתי לצייר. אני
גם מפסלת עכשיו. ושרה. טוב - אז רק רציתי להגיד יום הולדת שמח.
לילה טוב שיהיה לך ומזל טוב גם. ביי".
אמרה את כל זה ולא חיכתה לתשובה וניתקה.
ככה סתם. חיכיתי עוד כמה שניות, או דקות, או שנים, עם הטלפון
ביד, מחכה לרטט. הוא לא בא  ורציתי למות.  וככה גיליתי שאני כן
עדיין חי, בעצם.