שולחן עגול, קצת מלוכלך. שקית קרועה של סוכר וכמה גרגירים
שפספסו את הכוס. שלוש כוסות נייר גבוהות עם מכסים של פלסטיק.
כפיות ובוחשנים וריח של קפה. היא והיא ואני יושבות סביב
השולחן, מדברות, שואלות, צוחקות, מתלוננות, שותות קפה.
הוא מתקרב. הוא נראה אשם ומפוחד, וקצת מגמגם כשהוא מתחיל לדבר,
אבל ממש קצת. אפילו הוא לא שם לב. רק אני. הוא לא יכול להישאר
והוא לא יכול לבוא כמו שהוא הבטיח, והוא ניסה, והוא שכח, והוא
מצטער. אני מחייכת. זה בסדר. זה קורה. אני מבינה. אני לא
כועסת. אני אף פעם לא כועסת. אין לי מספיק אומץ כדי לכעוס.
נשיקה קטנה ולהתראות.
אני חוזרת אליהן ופתאום נזכרת במשהו וקוראת אליו "רגע",
שיעצור. אני הולכת אליו ואומרת לו - משהו על כסף, או אוכל, או
כזה מין דבר שהוא כלום, בעצם.
בסדר? בסדר. לא תשכח? לא אשכח.
יופי. טוב.
אני אוהבת אותך.
אני אוהב אותך גם.
עולה במדרגות ונעלם. אני מסתובבת חזרה לשולחן ולא מספיקה להגיע
אליו לפני שאני שומעת את הפיצוץ.

עצירה. ראש פונה אחורה, אל המדרגות, בתדהמה.
רגליים רצות לשם, לא רק שלי.
זכוכיות, משקפיים, דם.
איפה? איפה? איפה?
צעקות, יללות, אנחות.
עוד רגליים מגיעות , ועוד ידיים.
איפה???
סירנות וחלוקים.
הוא כבר לא כאן.
הכול מאוחר מדי.
מאוחר מדי.
מאוחר מדי.