הוא היה האחד הזה שלא מתאהב, לא נסחף. היה המצחיק של השכבה, זה
שכולם אוהבים, משיג את כל מי שהוא רוצה ותמיד כולם מסביבו.
אני תמיד קינאתי בו, איך כולם צוחקים מהבדיחות שלו, כולם תמיד
רוצים להיות איתו, איך הבנות הכי שוות תמיד איתו. הייתי החבר
הכי טוב שלו.
באותו יום ידעתי שזה מה שאני הולך למשוע, הוא התקשר וביקש שנשב
על סיגריה "אני צריך לספר לך משהו דחוף" אמר, ואני כהרגלי
התייצבתי עם קופסת סיגריות, מצית מלאה ואוזן קשבת. ואז הוא
התחיל "נכון יעל הזאת? זאת שמסתובבת עם רוני ואור? איזה יפה
היא". בדיוק באותו רגע ידעתי מה הולך להיות, זאת שאני רוצה כבר
כל כך הרבה זמן, הקטנה הביישנית הזאת עם העיניים איילה והגוף
המושלם, נראית כאילו אם רק תיגע בה היא תתמוטט. ידעתי שהחבר
הכי טוב שלי, הבנאדם שהכי קינאתי בו בעולם ולא הייתי מסוגל
לספר לו הולך לשבור לי את הלב.
ואז הוא המשיך "אני חושב שאני רוצה אותה", תיארתי לעצמי כבר מה
הולך להיות- הם יהיו ביחד חודש חודשיים, הוא יגרום לה להתאהב
בו, ישכב איתה וזהו. ישבור לה את הלב, למלאך התמים הזה, השביר
כל כך. הוא יקרע לה את הלב.
עברו שבועיים והוא כל הזמן ניסה להתקרב אליה, ניסה להתחיל
איתה, לדבר איתה. אבל יעל, כיאה ליעל שתקה, ישבה בצד ושמעה לה
מוזיקה. והעיניים, העיניים אמרו הכל. כל יום היינו מדברים על
הניסיות הכוזבים שלו, אף אחת לא סירבה לו עד עכשיו והוא כבר
התחיל להתייאש. אמרתי לו שינסה להתקרב אליה בצורה ידידותית,
שהיא תמימה מדי ואם הוא יהיה ידיד שלה היא תיפתח אליו ולאט לאט
תרצה להיות איתו, והוא שמע לעצתי והתיידד איתה, אלא מה.
אחרי חודשיים של ידידות קרובה מאוד שלעיתים באה על חשבוני הם
התקרבו כל כך, היו נפגשים כל יום, מדברים בטלפון שיחות עמוקות
שאורכות שעות, רואים סרטים יחד, הכל היו עושים יחד. כל יום
שהיה עובר הוא היה רק מתאהב בה יותר. ואני, אף פעם לא ראיתי
אותו ככה. הוא הפך להיות רציני, כבר לא היה עם בנות, לא היה
עושה שטויות. אפשר להגיד שבזכות יעל הוא התמסד ונרגע קצת.
הם היו אצלו, שכבו במיטה ושמעו מוזיקה בחושך. אפילו למוזיקה
שלה היא חשפה אותו. ברי התנגן במערכת והחדר היה מלא מתח. הם
שתקו שעה ארוכה ואז הוא לחש "יעל אני אוהב אותך" וראה איך
הדמעות שלה מתחילות לזלוג. היא לחשה "אני מפחדת" וחיבקה אותו,
כל כך פחדה להיפגע, המלאך הזה שאמור להיות איתי, הנפש התועה
הזאת עם העיניים העצובות, שיא התמימות. היא פחדה, פחדה שלא
תוכל להיות איתו, פחדה שהוא יפגע בה, פחדה לאבד את התמימות
שלה.
במשך דקות שנראו כמו נצח היא שתקה ואז יצאה מביתו, הלכה
מעורערת לביתה ובדרך חשבה לעצמה "יעל את בת 18, 18 שנים היית
לבד- את בתוך המוזיקה, ועכשיו כשמישהו רוצה אותך באמת, אוהב
אותך באמת את מפחדת? ממה את כל כך מפחדת?" היא תהתה והסתכלה על
השמיים זרועי הכוכבים. שרה לעצמה שירים של ברי והתהלכה. היא לא
שמה לב למכונית שנסעה בפראות וחצתה את הכביש מבלי להסתכל.
באותן שניות ראתה את דמותו כאילו עוצר אותה מלהיפגע, הסופרמן
שלה... אט אט התחילה להרגיש שהיא מתנתקת מהאדמה, מתנתקת
מהעולם- הרגישה איך הסופרמן שלה סוחף אותה, מרים אותה בידיו
ועף איתה אל מעל הכוכבים... ואז כשהם צופים בעולם למטה, באותו
רגע מסוים הוא נישק אותה- הנשיקה הראשונה שתמיד חלמה עליה, עם
האהבה שלה, האדם שמכיר אותה הכי טוב, הראשון שהתאהב בה. הוא
נישק את שפתיה ברכות ובעדינות, כאילו יודע שאם יגע בה יותר מדי
בחוזקה היא תישבר, היא הרגישה את פיה נפער ואת לשונו נוגעת לא
נוגעת בשלה, באותם רגעים הרגישה איך לאט לאט הוא הולך ונעלם,
היא הולכת ונעלמת והכל נעשה מטושטש וערפילי.
"יעל! יעל! תתעוררי, בבקשה תתעוררי, תגידי משהו! תזוזי! יעל
אני מתחנן. נון, תתעוררי, תגידי משהו! יעל אל תעזבי אותי, לא
עכשיו! אמרנו שנתחתן יעל, ושיהיו לנו ילדים ונגור בדירה קטנה
בתל אביב עד שנבה את הקריירות שלנו, יעל בבקשה אל תלכי לי!
יעל!!!!" הוא צרח בקול קורע לב והדמעות לא הפסיקו לזלוג.
בפעם הראשונה מאז גיל 3 כשאבא שלו ארז את הדברים שלו ובדלת
אסף עמד ובכה, "אסף אל תבכה, ילדים גדולים לא בוכים" אמר אביו
ובאותו רגע אסף הפסיק לבכות. את אבא שלו הוא ראה מאז עוד שלוש
פעמים, מדי פעם היה מטלפן אבל אסף סירב לדבר איתו, שנא את
העובדה שאבא שלו, האדם שהביא אותו לעולם, עזב אותו ואת אמא שלו
בלי שום הסברים ועבר לחיות עם אישה אחרת.
"יעל בבקשה תזוזי, תגידי משהו! אני מתחנן" כל השכנים כבר
התאספו מסביב, הנהג שפגע בה לא היה מסוגל להישאר שם, השאיר את
הפרטים שלו לאחד השכנים והלך לאנשהו, כולם צעקו וניסו להציע
משהו לעשות בזמן שהאמבולנס כבר היה קרוב כך שאפשר היה לשמוע את
קולות הסירנה. הפרמדיקים שאלו מה קרה ואסף אמר בקול רועד "היא
יצאה ממני נסערת ולא שמה לב למכונית" הם ניסו להחיותה כל הדרך
לבית חולים. כשהגיעה לחדר מיון הרופאים לא הצליחו לעשות כלום.
הפגיעה בראש הייתה קשה מדי והלב הפסיק לתפקד. "שעת המוות
22:22" אמר הד"ר ויצא לכיוון חדר ההמתנה, שם חיכינו לו אנחנו-
ההורים של יעל, אסף, ואני ששמעתי בקול שלו שהוא נשבר ונסעתי
בשיא המהירות לבית-חולים בצורה קצת אירונית שבגלל מהירות יעל
נהרגה. אמה של יעל התמוטטה על הרצפה, אביה התחיל לצרוח, ואסף,
אסף פשוט ישב שם, בוהה בקיר ולא זז. הייתי חייב לצאת לעשן. לא
יכולתי להתמודד עם העובדה שהחבר הכי טוב שלי הרג את אהבת חיי,
את המלאך שלי עם העיניים איילה. הילדה השבירה הזאת מתה לי,
בגללו. החבר הכי טוב שלי הרג את אהבת חיי. רציתי להרוג אותו,
רציתי להרוג את עצמי. כבר לא ידעתי איך להגיב.
כשחזרתי אחרי חצי שעה שבה סיימתי קופסת סיגריות ראיתי אותו
יושב באותה סיטואציה, לא זז, לא מגיב, לא מקשיב ולא מדבר. לא
הייתי מסוגל להסתכל עליו.
שבוע ימים לא דיברתי איתו. ישבנו שנינו יום יום בשבעה בבית שלה
ושתקנו. הוא כבר התחבר עם ההורים שלה, הם הכירו אותו כבר כשהם
היו ידידים טובים ואני, סתם הייתי שם, ישבתי ושתקתי.
כשההורים שלה עשו סדר בחדר שלה הם מצאו שם מכתב שהיא כתבה לאסף
שבראשו כתבה "לסופרמן שלי" ובו כתבה כמה היא אוהבת אותו, וכמה
היא מאושרת איתו אבל מפחדת להיפגע ומפחדת לאבד את התמימות שלה
ובעיקר לאבד אותו.
המלאך שלי נעלמה לי... ידעתי שהוא יפגע בה, ידעתי שהוא יכאיב
לה, ידעתי שהוא יהרוג את הילדה השבירה הזאת עם העיניים איילה.
הימים עברו בלעדיה, אחרי חודשיים חזרנו להיות חברים הכי טובים-
אני סיפרתי לו שאהבתי את יעל עוד מכיתה י', שתמיד קינאתי בו
ורציתי להיות כמוהו. הוא קיבל את זה בהבנה והשביע אותי לספר לו
הכל, כל הזמן. הוא כל כך השתנה בזכותה, הפך ליותר מתחשב, פחות
משתולל, יותר עדין. אפילו עם אבא שלו הוא חזר לדבר. אבל יותר
מהכל הוא היה אדם עצוב, מת מבפנים. שנא את עצמו ואת החיים
האלה.
ארבעה חודשים אחרי המוות שלה הגיע פורים. תיארתי לעצמי שהוא לא
יתחפש, לאף אחד לא היה מצב רוח לשמוח ובמיוחד לא לאסף. כל
השכבה הייתה באבל אבל אנשים התעקשו לקיים את חגיגות פורים
כרגיל בטענה שאנחנו בי"ב וזו ההזדמנות האחרונה שלנו להתחפש
ולהיות כולנו ביחד. אני באתי עם ג'ינס וטי-שירט למסיבה, וככה
גם רוב השכבה. יעל הייתה תמיד איתנו, תמיד באוויר, תמיד בלב.
אסף הגיע אחרי שעתיים מחוייך, החיוך שלו השתנה מאז כל מה שקרה.
הוא התחפש לסופרמן. הסופרמן שלה. לא האמנתי לזה אבל הוא אמר
שהוא התחפש בשבילה. יעל אמרה שהוא הציל אותה מעצמה, ולפני שהיא
נהרגה היא ראתה אותו בתלבושת סופרמן נושא אותה אלעל ועכשיו,
הוא עושה את זה בשבילה, ממשילך לחיות בשבילה, מתחפש בשבילה.
בלילה התקשרתי אליו והפלאפון היה סגור, כשהתקשרתי אליו הביתה
אמא שלו ענתה בקול מודאג ואמרה שהוא נעלם לפני כמה שעות. מיד
יצאנו לחפש אותו, כל כך פחדתי עליו. כשהגענו לספסל שלו ושל
יעל, הספסל שבו תמיד נפגשו כשלו רגליי. ראיתי גוף גדול מוטל על
הרצפה בתחפושת של סופרמן. לידו היה האקדח שתמיד היה בכספת מאז
שאבא שלו עזב ומסביב הכל היה מלא דם. על הספסל היה פתק קצת
רטוב מדמעות שבו רשם בכתב מסולסל "עבר יותר מדי זמן. יעל מחכה
לי שאני אציל אותה."
לסופרמן שלי. |