זה הדברים הקטנים שתופסים אותך.
בספר ישן שקראנו רק עד האמצע, כי אהבנו את הדמויות אבל העלילה
לא מתקדמת, ומגע אצבעותיך נשאר על כל אחד מהדפים שהעברת.
זו הכריכה הזו שהנחת מתחת לכרית פעמים רבות כל כך, שלא אגנוב
אותה בלילה.
אין יותר ציורים על האדים שבחלון, איפה שפעם כתבנו את שמותינו
כדי שיישמרו לעד בנוף השקיעה על הים.
כשמילים ישנות נעלמות, משמעותן נידפת ברוח.
שירים ישנים על אהבה מתנגנים כשדמותך נכנסת דרך הדלת כמו אבק
בבוקר קיץ חם, מתנדפת תוך שניות עם הסימן הראשון של תקווה
ואושר.
ואחרי הכל, הכל מורכב מרגעים.
רגעים קטנים מדי, קצרים מדי
שלא תוכל לצייר עם המכחול הכי יפה
ולא תוכל לכתוב בכל הדפים בעולם
רגעים של שנינו. רגעים שנעלמים תוך כדי מצמוץ, כשהעיניים
נפתחות מחדש בציפייה לחלום ולפתע מוצאות את עצמן על מיטה רטובה
מזיעה, חום גוף מוגזם ורעד קל.
אני אהיה אני גם אחריך, ודברים יחזרו לעצמם, גם בלי אהבתך.
קיץ נעורים משנה אותך, ככה אמרו לי, הוא מבגר אותך.
אבל אני אותו אני, ואת אותו את, והקיץ הוא כל מה שנשאר לנו.
ואני רוצה להאמין שבאותו בית ישן נשאר זכר שלנו, גם אם קטן. גם
אם רק הד של גניחותיך, דמות מראה של נשיקותיך, אהבתך שנספגה
במיטה בחדר השינה.
כשאלך בבית הזה, אלך לבד, ואצוד את זיכרונותייך.
לא דברים גדולים, רק זיכרונות.
זה הדברים הקטנים שתופסים אותך.