מחובתי
(כך לפחות, אני חשה) להתנצל!
על שהתכרבלתי לי בצל, בין הסדינים והקירות.
קולי נאלם - ובין בכי לבכי - שתקתי, ונעלמתי מהנוף.
אני חווה ייסורים, גופניים ונפשיים, ללא הסבר,
כבר שנים רבות אין ספור, כל פעם תסמין אחר.
עד שחיברו לאט, אחד ועוד אחד, כל שנייה הייתה נצחית!
ובעקבותיהם - יצאתי להפסקה, להיות רק עם עצמי.
אולי כדי לנסות להבין, לקבל, להפנים.
מה עליי עובר - מבחוץ ומבפנים,
וגם על כל הסובבים.
לא אוכל בשום דרך נכונה,
להסביר מה הן תחושותיי, הן רק שלי...
הכל בא בתחילה, לאט לאט לאט,
אך, עם הזמן זה התגבר.
ובנוסף - בא גם דבר אחר,
ועוד אחד ועוד אחת - מהר!
לא באתי אל המנוחה והנחלה,
עד...
שלפני כמה ימים סוף סוף, החיבור הושלם.
קיבלתי את "בשורת איוב!" שמפרשת מה מאחד את כולם.
לא תאמינו אבל, זה קצת הפחית את המכאוב.
שום דבר לא השתפר, רק עצם הוודאות,
הורידה לי את פרופיל התסכול - ליותר נמוך!
אני עדיין מנסה להירגע ולהמשיך כרגיל,
אך הדווי ילווה אותי כמו צל - תמיד!
חברות/ים יקרו/ים לכולכם אני מודה,
על כל מילה כתובה, על כל מילה שנאמרה.
אסור להיכנע אני יודעת, ואנסה גם ליישם זאת.
הרי אצלי תמיד - גם שרע - הסוף - לרוב טוב!
בטוחני שרוב הקוראים, לא יבינו, על מה כאן כתוב.
אבל לי זה מאוד עזר לחזור לאט אל המציאות, אל הנוף...
עצם כתיבת המילים, זה מזור - וחופש הביטוי, יעזור,
לחזור אל עצמי, אל יישותי, אל דמותי - בתקווה, יש אות!
© אסתר לזר ברק 2009