רק כדי שתבינו טוב יותר, לא לכולם יש תפיסה מהירה,
ואמרו לי שזה דיי מוריד את ההנאה מקריאת הסיפור,
(מי שקולט מהר לדעתי שידלג, מי שלא להנאתכם):
הסיפור הינו סיפור משולב, שני סיפורים מקבילים המופרדים
בפסקאות קצרות.

אה כן, אין לי שום בעיה עם דתיים, כל אחד באמונתו יחייה,
וכמו כן אין לי שום בעיה עם אנשים מבית-שאן (למרות שאינני
יודע כל כך איפה זה יוצא במדינה - אני הרצלייני אין מה
לעשות).

אז, נתחיל?!

במפורש, הדגשתי, מבקש כרטיס אחד, צד אחד,
לא מתכוון לחזור, ליד החלון, לא ליד ילדים
מעצבנים בעדיפות בחורה יפה עם עיניים כחולות.
היא חייכה, בהתחלה, פירשתי את החיוך כמחמאה,
לבסוף הגישה לי את הכרטיס טיסה, בתוספת,
"לבקשתך", וגם איך לא "תהנה בחו"ל" - אשתדל, חשבתי.

את הנסיעה אני זוכר, היא הייתה ארוכה.
לא היה לי כל כך ברור לאן מועדות פניי,
כל אשר ידעתי היה "אתה יוצא לאבט"ש של
שבועיים בצפון" - כך חזר ואמר אחראי תורניות שלי.
טוב, אז למי שלא יודע אבט"ש פירושו אבטחת יישובים,
זוהי מטלה שלוקחים בה חלק פעם בשנה, בצבא,
והצבא היינה אחת מהסיבות מיני רבות,
שבגללן החלטתי את החלטתי כיום.

במטוס ישבתי ליד החלון. התבאסתי. אומנם ליד החלון,
אך בדיוק כנפו השמאלית של מטוס הבוינג 787
כיסתה לי את כל אופק הנוף, ככה שנוף, השלמתי עם העובדה,
לא ייצא לי באמת לראות, ואז.. היא נכנסה.
בלונדינית, עיניים כחולות גוף פצץ! ממש..
-"שאפה", היא זהרה והאירה את המטוס כאשר
התקדמה לאיטה במסדרון בעודה מענטזת לכיוון המושב הסמוך אליי.
התחלתי לחייך לעברה, אני חושב שגם היא אלי,
בעודי דופק דפיקות קלות על גבי כרית המושב.
היא עברה אותי, ואז הוא התיישב.
החמצתי אותו מהזוהר שהקרינה הבלונדינית.
קיללתי את הדיילת ב-12 שפות שונות.

קראו לבחור חיים (שם בדויי לחלוטין).
איתו שמרתי באחת מהשמירות הראשונות באבט"ש.
סה"כ בחור טוב, מבית שאן, משרת בחיל הקשר,
בחור חסון, אך לצערי נדמה כי מעט אידיוט.
אחת מהשמירות הייתה בעמדה בישיבה, כל הלילה,
מ- 23:00 עד השעה 5:00 בבוקר, כלומר...

"...שש שעות טיסה, מזג האוויר נוח.." הקריאה דיילת האוויר,
לאחר מכן היא התפנתה להסביר לנוסעים על
כריות האוויר המותקנות במטוס, פתחי החילוץ,
ואיך לא לשכוח את משאף האוויר במידה של ירידת לחץ,
ממש עליית משמר במטוס מול דיילת אוויר.
הסתכלתי מצד ימין שלי, הוא העז לחייך,
פתחתי את מגש האוכל, אשר טבוע בתוך הכיסא מלפני,
והתחלתי במרץ לדפוק את הראש, במלוא העוצמה.
הוא, זה שהחליט שהוא יושב ליידי, לא שום
בלונדינית כוסית, הוא ולא אחר, אמר לי,
"...אלוהים הוא כל יכול אל תדאג, רק תיהיה
באמונה שלמה..."

חיים הודיע לי שהוא יהיה אחראי על המוזיקה הלילה.
שלף במידי מהאפוד השרוך עליו, את מכשיר
ה- MP3 הנוצץ והשבור שלו, ומיד תקע בתוכו
את חוט הרמקולים (IBM גנובים מהבסיס - כמובן).
בהתחלה, "ברגוע", מוזיקה שחורה, שלמה ארצי,
ככה שגם אני, בהתחלה, נידנתי את ראשי בקצב הבס.

סיימתי לדפוק עם הראש במגש, לא בגלל שהמגש
התחיל להתפרק, לא בגלל דימום קטן שהתפתח
לי באמצע המצח, בגלל הדיילת, שהסבירה
ואמרה "..אתה מפחיד ומערער את שאר נוסעי
הטיסה...", המשיכה, "...זאת לא בושה
לפחד מטיסות...", היא המשיכה לדבר, אך ראשי,
היה שקוע בבחור לובש השחור, אשר נמצא במושב ליידי,
היה לו זקן ארוך, וציציות מבצבצות מבעד לבגדיו,
היה לו כובע שחור גדול, והוא היה מסריח
מצחנה של הזעת ייתר. הבחור שישב לידי
מכונה בדרך כלל על ידי הבריות "רבי".
בהתחלה, "ברגוע", דיברתי עם הדיילת אוויר
בצרפתית, ואז פניתי גם לדבר עם הרבי,
הבנתי שהוא לא מבין צרפתית על פי הבעות
פניו, והוא הבין, וזה הכי חשוב, שאין לו
עסק ושתק לא לפני שאמר "...בונז`ור.." למרות,
שבכלל היה ערב.

כשזה מתחיל, אתה ישר מבין.
אין שום ספק שאתה יודע מה אתה שומע.
אולי לפי הכינורות בתחילת השיר, או בגלל החיוך
אשר היה מרוח על חיים, והמבט אלי, כאשר
השיר התחיל להתנגן. אז מגיעה מכת הפאטל פיניש,
כבר הזמר מתחיל לשיר, הבכי והסלסול בשיר,
הסגירו את סגנון השיר כבר בשנייה העשרים.
חיים בעודו מחייך אלי, שאל בהתרגשות -
"...נו?!?!? אתה מזהה את השיר?!..."

לאחר עשרים דקות טיסה, נכשלתי, כשלתי,
טעות איומה, ביקשתי מהדיילת כוס מים קרים,
אך ביקשתי בעברית, קיוויתי והתפללתי שהרבי
לא קלט אותי, אך אכזבה, הוא חייך וזיהה
את המבטא, ואמר אלי, "...יהודי טוב!!!
עוד מעט מנחה, אתה מתפלל איתי?!?..."
השבתי לו, מה שבדיעבד הייתי אמור להשאיר לעצמי,
"...אין אלוהים, תחסוך במילים..."

שהשיר התחיל חיים הוסיף "...זה מזרחית כבד, עצוב אהה?...".
הזמר בשיר התחיל לבכות על זה שהוא כלוא באיזה כלא,
ולא נותנים לראות את הבת שלו, הוא בכה,
אויי ואבויי לי, כמה שהוא בכה, לא לפני
שהוא הוסיף מילה חדשה שלמד!, ככה לתת לשיר טיפת השכלה,
מילה כבדה כזאת כדי להפוך את השיר המזרחי
לסימפוניה במקום שיר ערבי וחסר השכלה,
"...
במטותא תנו לי לראות
ולו רק פעם אחת
את ביתי היחידה
זהו כל אושרי..." הוא דחף את מילת הפסיכומטרי
הכבדה כל השיר, יחד עם מילים ירושלמיות
זולות כמו "פרחה", "אחלה", "סבבה" והכל בנוסח
ים תיכוני אסלי. התחלתי לבכות, חיים פירש
שמדובר בבכי בגלל השיר, ואמר לי,
"...אני יודע, עצוב אה?!..."

"...גם בגן עדן אתה לא מאמין?!..." שאל אותי
הרבי דיי בצעבים, וכרגע במטוס, החליט שכל
מטרתו בחיים, ומצוותו לדורות, הינה להחזיריני
בתשובה. כתגובה מילמלתי, מאורח הרגל, "אלוהים יישמור".
נדמה, שכבר החמצתי את עזרתו של אלוהים,
הרבי המשיך לדבר ושאל אותי בתקיפות, על איך
הגעלתי לעולם, וכמובן איך לא מהי מטרת החיים.
לאחר מכן, התעקש הרבי, כשראה שאין תגובה ממני,
שאל אותי, איזה סוג של תפילה אני רוצה שהוא יתפלל,
הרבי הציף אותי "...אולי שחרית?, אחרית?!,
אולי מנחה זהו גם הזמן המתאים!..." אמרתי
לו שזה באמת לא משנה לי, כי אני לא מכיר
אף אחת מהן, נדמה שזה עיצבן אותו,
והוא התחיל...

לסלסל עם השיר, קריאות נואשות לאהובה שתחזור,
בעודו חיים מסלסל שאל אותי אם אני מעדיף
את אבי ביטר או איזה שהוא זמר מקופח אחר
שאת שמו לא היכרתי. השיר המשיך אם אפשר
לקרוא לסיוט הזה שיר, נדמה שהמילים כמו
חצים לוהטים מפלחים בבשרי האדום.
הזמר כל הזמן השתמש במילה "דמייני" עם
סלסול מוזר כזה, במוזיקה קוראים לסולם שהזמר
בחר להשתמש בו, "ערסי".

הדיילת המסכנה, עמדה חסרת אונים, כאשר לא
הבינה אותי כשביקשתי "...המון ציאניד וכוס מים...",
הרבי הסביר לה, שכרגע גיליתי שיש אלוהים,
ואני מתקשה להאמין שכל חיי - שקר הם.
שוב התחלתי לדפוק את הראש, הפעם, בחלון -
לא לפני שניסיתי לדבר עם המלצרית בצרפתית
כדי שהרבי יעזוב אותי לנפשי, אך לשווא.

ניסיתי לישון עם שירי הקיפוח, ללא הצלחה.
חיים צעק בקולי קולות בתוך העמדת שמירה
האקוסטית למחצה (הדים של הקולות התהדהדו
במתכת כמו נפח שמכין חרב), כאשר הגיעה השיר
לפזמון, אם אפשר לקרוא לרצף המילים המפגרות
האלה בכלל פזמון, חיים בכלל התחרפן, כמו
אחוז "אמוק", הוא צעק וסלסל. הסברתי לחיים,
שיפסיק לשיר או שיעביר דיסק, אחרת אירה
לעצמי בראש. חיים אשר לא התברך בשכל רב,
הסביר לי, שזה בסה"כ שיר, לא המציאות (הדגיש),
ובכלל בכלא נותנים לאסירים לראות את הבנות שלהם.

הרבי שאל אותי מה יקרה שאני אמות. מתוך
ייאוש, על זה שלא עזב אותי, השבתי, שכניראה
שאמות אני פשוט אמות, וזהו! אני לא אהיה יותר
מודע לכלום, אפר לאפר. "חיי נפשי!" צעק הרבי,
"שתמות", הסביר לי, "תגיע אל אלוהים ושם
ינתן לך הדין על פי חטאיך...".
שאלתי את הרבי איך זה יכול להיות שכולם מקבלים
דין מאלוהים בסוף חייהם, ורק לי בדיוק כמו איוב,
אלוהים מתעלל שאני בחיים, לא נותן לי לחיות,
ואפילו שאני מנסה לברוח רחוק, רחוק,
הוא רודף אחריי ומעניש אותי במלקות.

מעניין, מעניין כמה זמן ייקח לחיים לשים לב.
שאני בוכה על הריצפה בעמדה השמירה, ודופק
עם האגרופים בריצפה הקרה (כמו ילד קטן שלא
קיבל את מה שהוא רוצה), וצועק לרחמים,
ובוכה לאלוהים (ממש כמו סינפוניה מזרחית).
כמה זמן ייקח עד שחיים ישים לב ויתן לי,
מנוחה קצרה. חיים שוב פנה אלי (מבלי להסתכל),
הפעם בדרישה, האם אני מעדיף "ארגוב" או שוב
זמר אחר שאת שמו לא ידעתי, כשראיתי שהוא
באמת ממתין לתשובה, השבתי. "מצידי חיים,
אתה יכול לשים על RANDOM". חיים בהתחלה
התבלבל, התמהמה, ולבסוף השיב כי אין לו
זמר שנקרא "ראנדום" בדיסק הזה, והזכיר לי
שמודבר על שירי מזרחית.

הסברתי ל"רבי", שלא יעזור לו צו משפטי,
או עורך דין, או אפילו פסק דין, אותי בתשובה,
לא יעזור בית-דין הוא לא יחזיר. ה"רבי"
כתגובה התחיל לצטט משפטים מהתנ"ך, וקרא
בקולי קולות תפילות... ואז למזלי הגיעה הגאולה.

חיים שאל אם זה בסדר שהוא יסגור קצת את
המזרחית, כי הוא רוצה לישון. שמחתי!, ואמרתי
לחיים שזה יותר מבסדר ואפילו נהדר, ושישתבח
לימים רבים מהנספר!. חיים מתוך שינה המשיך
לסלסל מילות חמלה. ת`אמת זה הרבה יותר טוב
מאשר גבר בן 40 בוכה על זה שקר לו עם מוזיקת
כינורות מתנגנת ברקע.

הדיילת הכריזה "חמש דקות לנחיתה", והמשיכה,
"נא להדק חגורות", התברכתי, חשבתי. לא
עוד רבי מציק, לא עוד פסוקי קסוטו, לא
עוד תפילות מנחה נשנות, שקט!!!
כאשר הדיילת עברה בין המושבים לוודא כי
כולם חגורים, מצאה את "כבוד הרב" לא חגור
וממלמל לעצמו תפילה. הדיילת ביקשה ממנו
בנימוס, סליחה ודרשה שיחגור את חגורת
הבטיחות טרם הנחיתה. הרבי עם חיוך לעברי
הסביר לה שזה בסדר הוא נותן את אמונתו
בה` השם, אשר ישמרנו. מלמלתי בתיקווה
לתאונת דרכים, בעודי מדמיין את מר גורלו
של הרבי בעקבות אותה תאונה. הסבירה הדיילת,
בטון כועס ומזלזל, "לצערי בביטוח אין
סעיף אלוהים, מבקשת ממך, בשנית ובאחרונה,
לחגור את חגורת הבטיחות..", אושר מילא את
ליבי, לא כולם בעולם מופרעים.

קרני אור ראשונות סילפו את החושך בקו הרקיע,
כאשר שמתי לב לזריחה, יצאתי במחולות אל
מחוץ העמדה. רקדתי ורקדתי וצעקתי ושרתי,
בידיעה שעוד מעט מחליפים אותי, והסבל כבר
נגמר. חיים שהתעורר מקולות הרון והשימחה,
שאל אותי אם אני מעוניין בטיפה מוזיקה
לרקוד לצלילה.
הסברתי לחיים בעודי רוקד, "...לולא המוזיקה
שלך לא הייתה מתנגנת אני לא הייתי רוקד..."
חיים הסתכל עליי טיפה מבולבל, קשה היה
לדעת האם בגלל משפט עם שלילה לאחר שלילה,
או בגלל שלראשונה הבין, שאני לא אוהב מזרחית כלל.

בוקר הפציע, יום חדש, ארץ חדשה.
מה שבטוח, סיכויי גדול יותר שאזכה לטיפה מנוחה.

יש לטבל לפי הטעם, ולהכניס לפיתה.
לקבלת מעורב ירושלמי מושלם.