אבדה "תמימות וילדות"
המוצא הישר יבוא על שכרו עבור שק מלא בתעודות חסרות ערך, כמו
רישיון / חוגר / תעודת זהות, ושק מתנות חסרות ערך, כמו ריבועים
צבועים עם פרצופים של אנשים מתים.

אני עוד זוכר את ההרגשה של קפיצה על המיטה, ללא פחד שמא אפול
או אדפוק את הראש בתקרה או אפילו אאבד את ההכרה. זוהי הרגשה
שעד לא מזמן הייתה שלי, ואיך שהזמן עבר. אני מרגיש כאילו נפלתי
מהמיטה. אבל לא קיבלתי שום מכה, או אפילו עדיף היה אם הייתי
מאבד את ההכרה, איבדתי משהו אחד. משהו שאפילו לא סיכנתי, או לא
היה נדמה שהיה כדבר שהיה כעלול לקרות.

איבדתי את הילדות.

כל שנה יום אחד, יום אחד, מזכיר לי את ההרגשה הרעה. כל שנה אני
מוסיף עוד מספר לספירה ותמיד מנסים לתבל לי את המספר הזה. "אתה
יודע מה זה אומר רון?! שמהיום אתה יכול להוציא תעודת זהות", או
"אתה יודע מה זה אומר רון?! שמהיום אתה יכול לשרת בצבא!"
-ס'אמק, לא רוצה לשרת בצבא, וקחו גם אתכם את תעודת הזהות הזאת,
לא מכיר את עצמי בתמונה, הייתי ילד עם עיניים מבריקות, לא רוצה
שום תעודה כחולה, לא רוצה שום רישיון נהיגה, לא רוצה חוגר או
תעודת מילואים, כל מה שאני צריך בסה"כ זה תעודת לידה.
כל הדברים בהתבגרות גרמו לי לשאוף להיות גדול. לאבד שן חלב,
הו, אני זוכר את ההרגשה, לשים אותה מתחת לכרית ובבוקר - הפתעה!
זהו, את ההפתעה אתם יכולים לדחוף לתחת שלכם, ממש לא רציתי לאבד
שום חלק בגופי. "היי, מה זה, רון, איבדת רגל?! שים אותה מתחת
למיטה ילד!" אתם גרמתם לי לרצות, בגללכם איבדתי את התמימות וגם
הרגשתי גיבור.

"תסיים את כל האוכל ותגדל, ממש כמו אבא", לא רוצה להיות כמו
אבא, למה לי כל יום לקום ב-6:00 בבוקר על ידי השעון המעורר,
למה לי לרוץ בפקקים, לפרנס, עם המון דאגות על הראש, אישה,
משפחה, ילדים... מה לעזאזל? אני רוצה לסיים את כל האפונה
מהצלחת ולקבל סמיילי, לא כמו היום, כשאני מסיים הכול מהצלחת
צריך לפנות אותי לאיכילוב (מטבח צבאי - הצלחה).

כשהייתי ילד, נראה לכם בכלל היה אכפת לי שאיזה מפורסם אחד נוהג
על BMW סידרה חמש עם גג נפתח, 3,000 סמ"ק נפח מנוע, ו-200
כוחות סוס? אני?! היית נותן לי אופניים עם פנצ'ר הייתי מאושר,
הייתי מכין "עוגות בוץ" בחצר ושמח כאילו נתנו לי מיליון דולר.
הנה שוב פעם זה מכה, מה זה שמח כאילו נתנו לי מיליון דולר, מי
אמר שאני אהיה שמח? אולי אני אלרגי למיליון דולר, הרי אף פעם
לא היה לי מיליון דולר ביד, מי אמר שזה יותר שווה מעוגת בוץ?

פעם היה לי כיף להתחפש. הייתי מתחפש לחייל. היום רק תנו לי
להוריד את המדים המסריחים האלה, שלוש שנים הכריחו אותי ללבוש
אותם. תחשבו שהייתם באים לילד במסיבת פורים שמחופש לחייל
והייתם אומרים לו: "דני, עכשיו אתה צריך ללבוש את התחפושת 3
שנים", הוא היה בוכה כמו ילד קטן (מעניין למה), לא רוצה ללבוש
את התחפושת 3 שנים, יום אחד זה מספיק.

אז מה קרה לי?  מה בעשרים שנה גרם לי, לרון לילד הקטן והחמוד
(והשמן), להפסיק לחפש את הטוב, למה אני כבר לא בוכה שרע לי, מה
זה בכלל מחשל?! למה אם זה כואב לי זה מחשל אותי? תגידו, מה אתם
נורמאלים? לא רוצה שתחשלו אותי, לא רוצה שתכאיבו לי, חבורה של
סדיסטים, מחשל עאלק.

אני רוצה להיות ילד קטן, לחפש בארון מפלצת או מתחת למיטה, ואם
יש לי חלום רע לרוץ למיטה של אימא ואבא. אני רוצה לדמיין
מפלצות, לא רוצה לעבוד עם מפלצות ,לא רוצה לריב עם מכשפות, לא
רוצה לשרת דרקונים. פלא שהיום אני לא מפחד מהחושך?! שהייתי ילד
קטן, וואלה, היה לי אור בחיים, הסתכלתי, הכול היה פיות, גמדים,
סנטה-קלאוס, אליהו הנביא ועוד המון יצורים נחמדים. אבל, כשהיו
מכבים לי את האור התחלתי לדמיין מפלצות. היום, אתם מכבים לי את
האור אני שמח! אני לא רואה את כל המפלצות. אני יכול לדמיין
פיות ויצורים קסומים, ולדמיין עולם בלי אנשים מגעילים.

היום אני קם יוצא מהמיטה, איך שאני בחוץ, מלחמה! למה לעזאזל 10
מיליון ערבים רוצים דווקא אותי לחסל, אתם נורמליים?! מה עשיתי
לכם, עד לפני חודש הייתי מסתכל על רחוב שומשום ושמח. בגללכם
איבדתי את התמימות, אתם לקחתם ממני שלוש שנים, נהרסה לי
הילדות. אז מה אם אתם אוהבים לעשות על-האש, חומוס וסלט, אני
אוהב חומוס, אני אוהב סלט. מה פתאום החלקתם על השכל?

אני רוצה לנסוע באוטובוס הקסמים, לא רוצה לנסוע באוטובוס עם
סמים, בטח שלא עם מטען חבלה וערבי אחד שמתחיל לצטט פסוקים
מהקוראן (עדיף למות, שילחץ על הכפתור האחמד הדפוק). דרך אגב,
אם הזכרנו סמים, זוהי דרכו של מבוגר להחזיר לעצמו טיפת ילדות,
על ידי הרס עצמי של האיש המבוגר. הסמים אין בהם משהו רע, יש
דבר רע בערבוב של האישיות של המבוגר עם הקסם שבילדות, זה מה
שהורס, זה מה שדופק את הראש, זה מה שמכניס לסרטים ואחר-כך אתה
חושב שאתה דולפין.

נמאס לי לרדוף אחרי רכב, דירה, כסף, משפחה, חברים, ציון טוב
בלימודים, קריירה, חבר/ה כדי שאני אהיה מאושר. למה אני לא יכול
להיות מאושר סתם ככה, שמח בלי סיבה, בלי לדחוף לעצמי 100
מיליגרם קוקאין?! למה? כי אתם החלטתם שאני צריך כסף? לא רוצה
כסף. מה אני צריך לרדוף אחרי מרובעי בד צבועים, ולהתנהג כמו
צבוע אל אנשים שאני בכלל לא אוהב.

מישהו הגדיר לכל אלה, שאחרי הצבא נוסעים לחו"ל כדי למצוא את
עצמך. נוסעים ל-6 חודשים לארץ נידחת, הודו, תאילנד או דרום
אמריקה, לראות עולם, לטייל, להירגע. למה אני צריך להירגע? למה
אני צריך למצוא את עצמי?! למה אני צריך לנסוע מארץ ש-3 שנים
נתתי מחיי עבורה, ולארץ נידחת?! מה יש לי לחפש שם 6 חודשים?
אולי חודש, חודשיים, נחמד, מה יש לי לעשות שם חצי שנה? אני
והודים, תוך יומיים יהיו מכות. לא רוצה! גם ככה כל הישראלים
חורשים בחו"ל וכל הישראלים המפלצות. לא בא לך לדבר שם עברית,
שלא יקטלגו אותך עם אלה שלקחו אתם את הברזים מהשירותים. לא
רוצה לטוס לשום מקום, אולי רק אני והכיתה לששטוס לחו"ל.

לא רוצה שינהיג אותי איש בן 70, שלוקח החלטות של אנשים
מבוגרים. בינתיים ההחלטות שלו גרמו לי להיות במלחמה בזמן
השירות הצבאי, לסגור שבתות כמו מטורף, ואני בסה"כ ג'ובניק, אז
לחשוב מה קרה לאותו אחד שמשרת בקרבי. אתה זקן, ההחלטות שלך
נכונות כי אמרו לך במשך 70 שנה שהם נכונות, ההחלטות הנכונות,
חמוד, מגיעות מהבטן, ולא בגלל שהיועץ לענייני פנים או חוץ
הגדיר לך אותם כאחראיות.

אני לא צריך מדריך, או מורה דרך, בטח שלא ייראה לי דרך אחרת,
שייקח ממני משהו שהיה שלי ואבד. איפה אני אמצא את השער
המתולתל, את החיוך, את העיניים הזוהרות ואת זה שכל יום או
יומיים שיניתי את דעתי בקשר למה צופן לי העתיד; אם זה היה
שוטר, איש זבל, אסטרונאוט, מקגייבר, שחקן או סתם זה שעומד בצד
הכביש ומבקש נדבה, כי היה לו כובע שרציתי.

פעם זה היה פשוט,
היום בשביל הכל צריך תואר, וגם אז זה לא 100% מספיק.