האור מהבהב חלושות על הלבנים המחוספסות של המדרכה. אני משתרכת
לאיטי לאורך השביל הארוך שבפארק, מוחה דמעה, ועוד אחת. רגליי
נגררות אחת אחרי השנייה, ואני נתקעת באבן וכמעט נופלת.
פנייך הצנומות מופיעות לנגד עיני, בדמיוני. שערך השחור, עינייך
הבוהקות.
הדמעות מתחילות להתגבר, ואני מתיישבת בכבדות על ספסל חשוך
ומבודד ומנסה להסתיר אותן ככל האפשר.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. זה היה לפני שלוש שנים
בערך, ואתה היית חדש בבית הספר. נכנסת דרך הדלתות המעוגלות,
פנייך עוטות מבט של חשש וחוסר ביטחון, ופנית לכיוון משרדי
ההנהלה. לבשת חולצה אדומה, ג'ינס מהוה.
התחושה שאפפה אותי באותו רגע הייתה חזקה מכדי להכיל. כל כך
חזקה, שהייתי צריכה להתיישב ולנשום עמוק כדי להשתלט עליה.

הייתי אז בכיתה ט', קטנה ותמימה ורק בת ארבע עשרה. דמותך
הגבוהה וחסרת הביטחון גרמה לי להרגיש גדולה יותר.

הזמן עבר, ואיתו גיליתי תחושות חדשות שלא הרגשתי בעבר.
הייתי מתבוננת בך במסדרונות, מוצאת תירוצים להגיע לשכבה שלך,
לוקחת את הדרכים הארוכות במעבר בין השיעורים, בהפסקות.
כשהייתי רואה אותך ראשי היה מסתחרר. חברות שלי לא פעם העירו לי
על ההתנהגות הזאת, אבל אני התעלמתי מהן והמשכתי לחפש את פנייך,
המשכתי לנסות לאתר אותך בתוך ההמון, בכל מקום.

שנה עברה, ועוד קצת, וכבר לא הייתי בת ארבע-עשרה יותר.
האובססיה שלי שככה כבר, למרות שבכל זאת, מדי פעם, עוד הייתי
מחפשת אותך בין כולם.

באותה תקופה הציעו לי חברות. בערך. אני לא זוכרת בדיוק מה
הוביל לזה - הוא היה הידיד הכי טוב שלי לפני כן - אבל יום אחד
דיברנו בטלפון, והוא אמר לי שהוא רוצה שנהיה חברים.
אני יכולה להגיד שהסכמתי סתם, כי לא היה לי מה להפסיד והרגשתי
בודדה. אבל זה לא יהיה נכון.
הסכמתי, ובכן, כי רציתי. אולי בלבלתי רגשות של ידידות עמוקה,
ואפילו אהבה חברית לחלוטין, עם רגשות של משהו יותר מזה.

בתקופה ההיא, שארכה בערך חודשיים לפני שהבנו שכל העניין היה
טעות והחלטנו לחזור להיות ידידים, אני יכולה להגיד בוודאות
מוחלטת שאפילו פעם אחת לא חשבתי עלייך. כמו השמש ששוקעת
בלילות, כך גם סנוור מוחלט ממישהו יכול להיכבות.

אבל כשחזרנו מאותו חופש גדול, ובמקרה ראיתי אותך במסדרון -
מהורהר, יפהפה ולובש אדום - הרגשתי... ובכן, מאותו יום שוב
התחלתי להביט בך בהפסקות.

והזמן המשיך לעבור. עכשיו אתה בשנה האחרונה שלך בבית הספר,
ואני לומדת שנה מתחתייך.
לפני כמה ימים, כשישבנו שנינו באותה ספרייה, מרחק של כמה
שולחנות אחד מהשנייה, והגנבתי אלייך מבט, יכולתי להישבע שגם
אתה עשית אותו דבר. אבל אני בטח מדמיינת.


ועכשיו, כשאני יושבת על ספסל והדמעות מזגגות את עיני, אני
חושבת שהיה יכול להיות לנו טוב ביחד.
הייתי יכולה לאהוב אותך כמו שאף אחת אחרת לא הייתה אוהבת אותך.
הייתי יכולה לעשות אותך מאושר, אם רק היית יודע. או אם רק היה
לי אומץ לגשת לדבר איתך.

ראשי הולם, ואני נזכרת במה שחברה אמרה לי היום, בבית הספר -
"נכון ההוא, מי"ב, זה שאת מחבבת? שמעתי שהוא עבר היום תאונה.
אני כל כך מצטערת."