לצערי, עליי להודיע בזאת, בכאב רב ובסבל בל-יתואר, שסיפור זה
הולך להיפתח במילים 'דבר אינו כפי שהוא נראה', והסיבה לכך הינה
שאין פתיחה טובה ממנו, אם בכלל יהיה ניתן לתאר במילים את שהולך
אני לנסות לספר לכם. זה כמו לכתוב מוזיקה שתספר סיפור בעומדה
לבד, ללא תמיכתו, כמו לפסל הופעת מחול.
ידידי הטוב ביותר יודע להכאיב כמו שאף אחד לא יודע, והרי אין
חלש ממנו. ושוב אני סוטה, באבל רב, לדברים שאין ברצוני לומר,
מאחר ותמיד רציתי להיות יותר כמו חברי.
דיברתי על מכאוביי, ועליהם יש להרחיב - חברי הינו מוזיקאי,
פסנתרן ונגן גיטרה, חלילן ומלחין. על הפסנתר החל לנגן בגיל
אחת-עשרה, ועל הגיטרה בגיל שבע. וכשהוא מנגן, הוא מציק לכל
סובביו. תחילה פותח בתו ראשון, וחוזר עליו פעמיים נוספות. בשלב
זה, כך הוא יודע, זרמים חשמליים שוחים להם, מחפשים מען,
ומוצאים אסוציאציה ראשונית במוח שומעיו, בלבם, והם מזהים -
הסימפוניה החמישית של בטהובן. והשומע מחכה, ומוחו בהמתנה.
ידידי לא מנגן את התו הנחשק. לעומת זאת, הוא חוזר על התו
הראשון שלוש פעמים נוספות. כעת מאזיניו על קצות נוירוניהם,
והתווים מציקים באוזניהם, והם חוזרים ואומרים בינם לבין עצמם,
מדוע אינו מנגן? והנה מתחילה קבוצת תאים אקראית לנסות לשכנע את
השאר שהוא כן ניגן את התו, והאנשים הוזים שהתו הנמוך נוגן,
ושכל רגע הוא ימשיך את הסימפוניה הנפלאה הזו, גאונות המלחין.
אך ידידי רק חוזר שלוש פעמים נוספות על התו הארור. הלב פועם
בחוזקה והמוח מאחל לעצמו מוות. ידידי פורץ לראשם של שומעיו כמו
וירוס, מתרחב ומשתלט על תודעתם, ואם ינגן רק עוד פעם אחת את
ההתחלה השנואה הזו, אני, וכולם מסביבי, אנחנו נהרוג את עצמנו,
או אותו, או את בטהובן. ואנו רואים את ידו נעה לכיוון התו
השנוא הזה, ולאט לאט כאב ראש מערפל חושינו, כאילו מנסה למנוע
מאיתנו את היכולת להבין ולתפוש, או סתם לצרוח, אך הראש כואב
והצליל ינוגן, והייסורים באים מבפנים, וכבר עדיף להיות ממוסמר
לצלב, לרסק עצמות ידיך ורגליך, לדמם על עץ שקיסמיו ננעצים
בפצעיך ומתגרים בך, להיות תלוי, נחנק, מעל כולם, שיצפו, מאשר
שינגן שוב את התו. ידידי מנגן שוב את התו, אך לא ממשיך בשנית
ובשלישית אלא עובר למלודיה מדהימה, חדשנית ומרגיעה, אשר מרפה
את שומעיו ומכניעה אותם, שהרי כבר היו על סף שבירה בעינויו
האיטי של חברי. ועכשיו הם נתיניו והוא מלכם בתווים, והם ילכו
אחריו במים, באש ובאפילה אם רק ינגן את התווים הללו שוב.
ובמהרה הוא מגיע לשיא היצירה שלו. תווים מהירים וגבוהים, הוא
יורה אותם עליך ברצף, ואתה, וכל שומעיו, נסחפים לסחרחורת
מוזיקלית, וכל פעימה בלבך בקצב שהוא מנגן, ואתה זורם איתו והוא
מזרים אותך והכל בהיר וחמים ומתערבל, והוא עושה פאוזה קטנה,
והמאזינים יודעים, הנה, הוא לא ינגן את התו האחרון והנדרש כל
כך, אלא ימשיך במנגינתו ויחזור לשיא הזה, ושוב לא ינגן, ורק
בשלישית או ברביעית, כשנימתח לגמרי, הוא ינגן את התו האחרון
והנדרש לשיא הזה, לנקודת האורגזמה האקוסטית. אך לא. אם ידידי
היה עושה כך, זה היה דורש ממנו גם לנגן את התו הנדרש לפתיחה של
הסימפוניה החמישית של בטהובן, וחברי לא נגע בתו ההוא ביצירה
ההיא אף לא פעם אחת.
וידידי מפתיע ומדהים את שומעיו כשהוא מנגן את השיא הזה, ולא
מותח אותם על קצות אצבעותיהם, ולא מותח את שרירי מוחם, אלא
מרפה ידיהם ותודעתם ומזמין אותם אל תוך הטירוף, והוא ממכר
אותם, והם תלויים בקצה החוט, בקצה המיתר, וכל תו ותו שמגיע
לשיא רק מקרב אותם לצעקה, לגניחה, לאנחה. אך הוא רק הופך את
שומעיו בן-רגע לנרקוטיים, והעינוי האיטי מתחיל. ידידי ממשיך
במנגינתו, נוגע לא-נוגע בשיא יצירתו, מתקרב אך לא מגיע לסופו,
ולא חוזר עליו. ושומעיו, שיודעים למה לצפות, שכבר חוו את הרגע
המדהים הזה, שוב משכנעים עצמם, ושוב הוא וירוס בראשם, ושוב הם
נופלים שדודים ובוכים, רק נגן את המוזיקה הזו שוב, רק חזור על
התווים, ובעשותך זאת, גם נגן לנו את התו הרביעי בסימפוניה
החמישית של בטהובן.
לא אתאר כיצד ידידי עוקר עיני קורבנותיו ומטיל עליהם כישופים
אחרים שלא סופרו כאן, מאחר והזמן דוחק בי, ואתם תאלצו להאמין
לי שהוא מסוגל.
ביקשתי ממנו, בעבר, ללמד אותי לנגן על גיטרה. הוא שאל מדוע לא
על פסנתר, ואני הסכמתי לנסות קלידים, והוא הביא לי גיטרה. הוא
עקר חמישה מיתרים מן הגיטרה הזו, ונשאר לה רק מיתר אחד,
השלישי, או הרביעי, אולי הראשון, לא ידעתי באותו הזמן, לא היו
מיתרים נוספים שיצביעו לי. והוא הגיש לי את הגיטרה ואמר לי,
נגן. הכרתי אותו, ועל כן לא התווכחתי, וגם ראיתי אותו בעבר
מנגן על גיטרה, ולכן ניסיתי לחקותו. תחילה פרטתי על המיתר
פתוח, ולאחר מכן ניסיתי ללחוץ על הסריג השלישי, כלומר, שמתי
אצבעי על צוואר הגיטרה ויצרתי צליל גבוה יותר. חברי אמר לא.
הוא אמר לי לנגן על המיתר רק כשהוא פתוח, מנגינה חד תווית,
חדגונית. קצב. וניסיתי. לאחר יומיים הוא הביא לי במתנה את
הסריג הראשון. אזניי לא הבחינו בהבדל בין הצלילים, מאחר והסריג
הראשון יוצר צליל גבוה במעט מאוד. מקצב התחלתי לעבור לדקויות,
להבדלים קטנים בצלילים, ויישמתי את לימודי על הסריג ההוא. לאחר
יומיים נוספים הביא לי שני מיתרים שונים ועקר את האחד עליו
עבדתי, ואמר לי להשתמש במיתרים כיצד שאחפוץ, מלבד בסריג השלישי
במיתר שלו היה צליל נמוך יותר. והתחלתי לנגן, והוא חייך,
והכרתי אותו ולכן לא טרחתי לשאול מדוע הוא צוחק. לאחר יומיים
הוא לקח ממני את הגיטרה וניגן את המנגינה הראשונה שניגנתי בה
עם שני המיתרים. הוא ביקש ממני לחזור עליה, וניסיתי בעילגות
מסויימת. לאחר מכן התיר לי את הסריג השלישי וביקש ממני לחזור
בשלישית על המגינה הזו, וגיליתי שלמרות שלא ניגנתי את התו
ההוא, הוא תמיד היה שם, וכל המנגינה שניגנתי סבבה סביבו. חברי
אמר לי שמסקנתי השנייה מוטעית, והאמנתי לו.
ויום אחד גם הוא בא אליי וביקש ממני ללמד אותו לכתוב. אמרתי לו
שאיני יודע כיצד ללמד כתיבה, והוא אמר לי לנסות בכל זאת,
ושהלימוד מלמד את המורה. אז ניסיתי. הדבר הראשון שעלה במוחי
היה לתת לו לנסות לכתוב משהו, וביקשתי ממנו לכתוב קטע קצר על
עלילה כלשהי בכפר. לאחר עשר דקות הוא הגיש לי נייר מקושקש
למדי, ולי התבהר כי זוהי הפעם הראשונה שאני רואה את כתב ידו,
ושזהו כתב של בן שלוש. הסיפור עצמו היה ברמה מעט גבוהה יותר,
אך כנראה הוא נדד למחוזות רחוקים של ילדות, שכן סיפורו הזכיר
עד מאוד את החלילן מהמלין. היה שם משפט שהתעכבתי עליו, ושאלתי
אותו מדוע הוא השתמש דווקא בתיאור 'גגות זהובים של שמש', והוא
לא ענה. אמרתי לו לחשוב על זה, ולאחר יומיים הוא נתן לי דף
נייר חדש, בו כתוב, במקום 'גגות זהובים של שמש', 'רעפים אשר
מהם נפל אור השמש על עיניו', ושאלתי אותו בשנית, מדוע כתב כך,
והוא שוב לא ענה. הוא אף החל להתרגז עליי, ואני אמרתי לו
כתגובה, מדוע אתה פותח את העינוי שכתבת בתוויו הראשונים של
בטהובן? וחברי לא ענה. אמרתי לו לחשוב על זה, והוא ניסה, באמת
שניסה. ולא ראיתי אותו יותר, מלבד בשכלי.