אני יושב על הבר בפינה המרוחקת מהכול, ההיא שליד השירותים, שם
אף אחד לא רוצה לשבת כי נדחפים ונותנים מכות בגב. אני יושב
צמוד לבר, מתרחק מהכול, אני וכוס הברנדי החזק שלי. מסתכל
סביבי, אין לי כוח לכלום, מסתכל על הברמנים שמפלרטטים להם עם
כולם ומתרחקים מהפינה שלא מכניסה להם כלום.
מאז שהיא עזבה אותי, אהובתי, אין לי כוח לכלום, גם לא לעצמי,
שוקע לי בדיכאון עד שנמאס .
היום החלטתי לשבת כאן - אמנם לא רוצה לדבר עם אף אחד, אבל אין
שום דבר שברנדי יכול להרוס(חוץ מאת הכבד, אבל למי יש כוח להיות
בריא). לפתע שומע אני קול נשי דק ורך. "אולי תרצה עוד משהו
לשתות?" מסתכל על הכוס וקולט שהיא ריקה, מרים את ראשי ומזהה
זוג עיניים תכלת מדהימות.
"הי אני ימית, אני בדיוק נכנסתי למשמרת וקלטתי שאף אחד לא
מתייחס אליך". ואני במבט מבולבל, לא מבין מה קורה כאן, שוקע
בעיניה וממלמל, "שלום לך ימית, אשמח לעוד כוס ברנדי. ותודה על
החיוך". ימית, שהסמיקה מעט, לא התבלבלה ואמרה "קח". מסתכל
ורואה כוס מיץ תפוזים. "תשתה את זה". לא הבנתי מה היה כאן, אבל
זרמתי. "זה כדי לשטוף את הטעם הרע של הברנדי. אני רוצה שתנסה
משהו חדש" ושוב חייכה והסתכלה בתוך עיניי וראתה את העצבות.
שתיתי בלגימה אחת את התפוזים ואמרתי " אני מוכן!"
"קח זה משקה חדש. אני לא מערבבת לך, הוא יסדר אותך להערב. אני
חייבת רגע להתייחס גם לשם, אבל אני אחזור מהר, אני מבטיחה".
שוב שוקע בעצמי - המשקה היה טעים, לא חזק אבל גם לא חלש. מסתכל
לאיזור שבו עומדת ימית, עומד לידה איזה ערס מנופח אגו ופותח
בשיחה הזויה. "מלאך, נפלת משמים?" והיא זורמת עם הטפשות: "לא,
נחתתי לכאן". הוא מאושר מעצמו: "אז מה את אומרת, תקחי אותי
איתך לגן עדן?" והיא בעוקצנות, "גן העדן שלי כבר תפוס, יקירי".
הוא קצת התבאס ואמר: "האלוהים שלך מאושר", זרק כמה שקלים לכוס
והלך לספר לחברה איזה כוסית הברמנית ואיך התחילה אתו.
שוב הקול הרך הזה, "נו צדקתי?!" ואני שוב מתעשת וקולט שאני
בוהה באוויר, היא כבר לא שם, היא לידי! "כן, צדקת אני מרגיש
הזוי". חיוך עולה על שפתיה: "אז מה שמך, עיניים עצובות?" ואני
בחצי חיוך "אייז בלו". היא חייכה, אך עצרה את עצמה מלצחוק.
"עידן", אני אומר, "נעים לי מאוד ימית, שמי עידן. ושוב תודה על
החיוך". ימית אומרת, כתמהה: "אז עידן, תצטרף אליי לעוד משקה?
הכוס כבר ריקה רבע שעה". אני, בחצי חיוך, "כן מלאך, (חצי
קריצה) אני אשמח לעוד כוסית מכל מה שתציעי. אני לא רואה עצמי
זז מכאן בשעתיים שלוש הקרובות, אז תעשי בי כרצונך". והיא: "לא
כדאי לך יקירי, אתה רוצה להשאר שפוי".
"שפוי כבר אי אפשר לקרוא לי כרגע". מסתכל ורואה כוס לימונדה
מתחת לידי. "תשתה, נדבר עוד 5 דקות".
אני שוקע במחשבות על למה ואיך, על הזמן שחלף מול הזמן שיבוא,
איך אני אוכל להיות בלעדיה,הרי היא מלאה את כל עולמי, הייתה
חברה, אישה, מאהבת, זונה, אחות, היא הייתה הכול, כך שאפילו לא
הייתי צריך לחפש בחוץ. הייתי מאושר. מה יכולתי כבר לעשות כשהיא
החליטה שהיא רוצה חופש?
אני בוהה בבקבוק אדום בוהק מולי וקורא את התוית שלו שוב ושוב.
45% אלכוהול רד לייבל. פשוט מנסה הכל כדי להרחיק את המחשבות.
"נו מה יהיה אתך?! לא שתית את הלימונדה שהכנתי במיוחד בשבילך,
(חיוך טיזרי בפניה) תשתה כבר! אני כבר חוזרת".
אני לא מבין מה קורה כאן, למה היא נחמדה אליי? הרי אני יושב
בפינה של הסנובים - אלו שלא טובים עם בני אדם. למה היא נחמדה
אלי? אני לא ערום או משהו, לא יורד לי חננה מהאף כדי שירחמו
עליי, נכון? מסתכל בחלק הזכוכית, מחפש לבדוק מה לא בסדר. חוץ
מכמה דמעות, לא היה שום דבר מוזר.
לא מסתכל על השעון, מסתכל רק קדימה ואליי, לכיוונה של ימית,
מחכה לכוס המשקה שהבטיחה לי. "עידן, תשתה כבר, אתה לא רציני,
חבל שתפספס!" שתיתי במכה אחת את הלימונדה ואמרתי: "הנה. אני
ילד טוב אימא. תפנקי אותי במשהו טוב".
היא נקרעה מצחוק, שמה משקה מעורבב אדום, צהוב, כחול, לא כל כך
זיהיתי מה מולי. "רק בגלל פניני החוכמה שיוצאות מפיך, (חיוך)
קבל את משקה האלים".  
"אז צדק הבחור שאמר שאת מלאך שבא משמים". היא כבר לא מתאפקת
מלצחוק "לא, כי אם הייתי יודע הייתי בא עם מנחה, איזה משהו קטן
להודות לו", המשכתי בחיוך, היא בצחוק נעים. "טפשון".
"אני לא יודעת אם שמת לב, אבל כבר 5 לפנות בוקר ואתה עם עוד 2
האנשים היחידים כאן, כלומר, אתה אני והמנקה".
"אוי, לא התכוונתי להרוס לך את הסוף משמרת ואת הדרך הביתה
לשינה, אני כבר אלך, רק תאמרי לי כמה אני חייב?" אמרתי, וכל
הענן הורוד שהיה מעלי התנפץ.
"אני כאן עוד חצי שעה גם ככה, אני אשמח שתישאר ותעביר אתי את
החצי שעה הכי מעצבנת ביותר במשמרת, סגירת קופה. לבינתיים תחשוב
איך להמשיך להצחיק אותי. מתפוצץ לי כבר הראש מכל הערסונים האלה
עם העננים והורדים והגננים - מה, הם פתחו לי כאן משרד עבודה?"

"לא, הם פשוט חשבו שהם מול שערי גן עדן והמזכירה של המלאך
גבריאל עומדת מולם בשיא יופיה, ותאוותה לסיפוריהם גדולה. או
אולי זה המלאך גבריאל שפשוט לבש בגדי נשים".
אני שומע כמה מטבעות נופלות וצחוק חלש מתגלגל. "הצלחת לבלבל
אותי עכשיו שוב. מאה, מאתיים,250 ומה שאתה חייב זה עוד 85
ש"ח"
"לא, תרשמי 200. אני יודע מה אני חייב!"
"מצחיקול! היתה מסיבה כאן למישהו. 50% הנחה על כל משקה, הכנסתי
אותך אתם. הרגשתי רע ששכחו אותך".
"תודה יפתי", התפרץ מפי בלי לשים לב. סומק על לחייה. "הנה קחי,
אני בחוץ נושם אויר", השחלתי לידיה 200 ש"ח וברחתי החוצה. הגיע
למתוקה הזו שהעבירה לי ערב מהנה ומערפל.
יושב בחוץ על המדרכה ושוב חושב על 4 שנים שעברו על אהובתי,
שאמרה שאני כבר לא אותו דבר, על איך אסבול את כל החופש הזה. על
דרכים לחזור אליה.
"עידן, סהרורי שכמותך. מה עכשיו?"
"אני רק חיכיתי שרוח המלאך תבוא ותניח עלי את השלווה לשינה".
"אני מבינה שמדובר בבחורה".
"4 שנים של בחורה ורגע אחד ארוך של פרידה".
"כן, אנו מסובכות"
"הלוואי וזה היה רק מסובך. זה לא מובן... אבל אני לא מתכוון
להיות בתור למלאך לשפוך עליו את בעיותיי, היית מספיק נחמדה
אליי ולא מובן לי למה"
"בוא, נעשה טיולון קטן אסביר לך למה. איפה אתה גר? נלך יחד".
ואני, בלי להתבלבל "יקירתי, ג`נטלמן אמיתי לא נותן למלאך ללוות
אותו, הוא מלווה את המלאך".
"טוב אז בוא ותשמע - בדיוק לפני המשמרת חזרתי מביתו של
ה"מלאך". הוא החליט שידידה שלו יותר טובה ממני וכשראיתי אותך
אמרתי לעצמי, הנה אחד במצב שלי. הוצאת מספיק דמעות גם בשבילי
ולכן היה לי נעים להגיש לך, היה בך את השקט שהייתי צריכה".
"את היית לי לשקט ולחיוך שהיה חסר לי. ממש החזקתי מעמד בזכותך,
שלא להייות הפייגלעך הקטן שבוכה באמצע הפאב. זה לא מקובל בין
גברים, את יודעת", בחיוכון קטן שאלתי: "איך את סובלת את כל
ההמוניות הזו שבבר? את כל הפלרטוטים הקטנים, שברור שאין לך כוח
אליהם, במיוחד אחרי פרידה?"
"זה היה קשה, במיוחד היום, שהסלקציה עבדה חלש, המסיבה הזו
הכניסה המון כסף גם בטיפים וגם למקום אבל מספרי הטלפון שניסו
להכניס ישירות לכיס... מה הקטע לשלוח ידיים? די!"
"אני הייתי יכול היום להרביץ למישהו אם הייתי את,  אבל את
הדהמת אותי עם השקט שלך, החיוך - תאמרי לי לפחות שאת לא
מתכוונת להשאר במקצוע הזה, שהוא ממש לא נראה לי האופי שלך".
היא השתיקה אותי. "אני לומדת להיות אחות".
"עכשיו סדרת לי הכל בראש. חשבתי על זה כשעשית את מרקחותייך
האלכוהוליות. הייתי רוצה להיות מטופל שלך". חיוך עולה על
פנינו. "אז, כאן אני גרה. תודה על ערב נפלא".
"תודה על לילה שקט ומחייך", נישקתי ידה והסתובבתי לדרכי.
" אתה באמת גבר מהאגדות, אפילו לא ניסית לשלוח איזו מילת
ניסיון להתחיל אתי".
"לא רציתי להרוס...אחרי כל הערסים פחדתי להכנס לזה".
"הנה המספר שלי, תתקשר".
" אני בטוח שאתקשר. קשה לי אפילו לחזור הביתה מהציפייה, חוץ
מזה שאני לא רואה בעיניים הייתי מתקשר כבר עכשיו". חיוך,
נשיקונת על הלחי.

מרוב שהיה לי כל כך IN לחשוב על העתיד לא מצאתי מקום לחשוב על
ההווה ומלאך באמת נגע בי. הביא לי מזל, הביא לי אותך. אומרים
שבאמת יש שבוע אבל כדי להנציח ולקום מחדש - אז מיסטיקה כנראה
באמת אמתית.