את מה שאני עומד לספר לך אני לא זוכר. אני מבין עכשיו שאף אחד
לא זוכר את נסיבות מותו. אתה רק יודע שאתה מת ואין לך שמץ של
מושג איך זה קרה. זה מנגנון הגנה של המערכת. יותר קל לטפל
בנשמות שזה עתה הצטרפו לעולם הבא אם הן אינן נושאות עמן מטען
נפשי טראגי. אני יכול לטעון שאם נסיבות המוות אינן טראגיות, אז
אין צורך באמצעי הגנה שכזה אבל אם אותה נשמה אומללה לא זוכרת
את נסיבות המוות שלה, הרי שהיא יודעת בוודאות שהוא היה טרגי
ואתה חוזר לנקודת ההתחלה. לא יכולתי לדעת, אבל במקרה שלי זו
הייתה תאונת צניחה והמחשבה האחרונה שלי הייתה על החוק הזה
בפיזיקה שאומר שאם מישהו נופל נפילה חופשית, למשל מגג בניין,
המהירות שבה הוא פוגע בקרקע לא תלויה במשקל הגוף שלו. תהיתי
האם העובדה שרזיתי באופן משמעותי בתקופה האחרונה של חיי בכל
זאת עזרה לדחות את הקץ.
בעודי נאבק לקום, רגע לאחר הפגיעה בקרקע, שמעתי מישהו קורא
לעברי, "לאט, לאט, לא צריך למהר. הספינה תחכה". הבטתי בו, הוא
נעל סנדלים תנכיים וחבש כובע קסקט מוזר שנראה כאילו חוברו לו
כנפיים. הוא נשען על מקל ההליכה שלו וחייך לעברי בסבלנות.
ניסיתי להעריך את גילו אך ללא הצלחה.
"זו המונית שלך?" שאלתי.
"אכן כן," ענה והוסיף לחייך.
"ואתה תיקח אותי למזח?"
"אכן כן," ענה והוסיף לחייך.
"ומי אתה?"
"אני ידוע בשמות רבים", ענה, חייך חיוך שטני ואז צחק, "אני
ידוע בשם אחד. אני גם ידוע בחיבתי למעשי קונדס, אבל כרגע אני
פה כדי ללוות אותך לתחנה הבאה שלך."
"אבל מה קרה?" שאלתי לבסוף.
"מתת"
"איך?"
"לא השלת עשרה קילוגרמים ממשקלך בחודש האחרון רק בזכות שמירה
על אורח חיים בריא, חלק מההצלחה שלך נבע ממחלה חשוכת מרפא. בין
השאר אני גם הפטרון של ההרפתקנים ולכן משכתי בכמה חוטים כדי
שהמוות שלך לא יהיה סתמי אלא קשור במשהו שאתה כהרפתקן אוהב
לעשות - צניחה חופשית."
"והמצנח?"
"לא נפתח."
חשבתי לעצמי שהפגיעה בקרקע בטח כאבה והבעתי פליאה על כך שאיני
מרגיש כאב כלל.
"ככה זה, החלק הגשמי נשאר מאחוריך, הכאב יחד עם היכולת למגע
פיזי עם אדם אחר", ענה ואז החווה במקל ההליכה שלו שנראה לי
לרגע כמו שרביט קסמים לעבר המונית, "ניסע?" שאל.
"איך יש לך כזו מונית? ראיתי כאלה רק בלונדון," ניסיתי למשוך
את השיחה ולדחות את הקץ. עדיין לא הייתי בטוח שאני מוכן
לעזוב.
"יש לי מונית כזו כי כשאתה חושב על אמצעי תחבורה, אתה חושב על
מוניות צהובות מלונדון", ענה ופתח את הדלת הקדמית בצידה השמאלי
של המונית, "אתה בא?"
"יש לי ברירה?"
"אתה יכול לא לבוא, אבל בסופו של דבר תרגיש מחויב להגיע למזח.
אז הספינה כבר לא תהיה שם ואתה תשוטט על גדת הנהר לנצח
נצחים".
"נו, אם אתה מציג את זה כך", משכתי בכתפיי ונכנסתי למונית. הוא
חייך, סגר את דלת הנוסע ונכנס למונית.
בתוך המונית במקום שבו היה אמור להיות הגה ומד מחוונים ישב לו
בגאון כפתור אחד גדול בצבע אדום כשכולו זועק "לחץ עליי". הוא
הביט בי, "נו, אתה יודע שאתה רוצה, תלחץ על הכפתור, זה יגרום
לך להרגיש יותר טוב". לרגע חשבתי על כל משחקי המחשב ששיחקתי.
תמיד היה בהם כפתור שהיה כתוב עליו "לא ללחוץ בשום פנים
ואופן". הייתי שומר את המשחק בנקודה זו ואז לוחץ על הכפתור.
הגיבור היה מוצא את מותו המהיר והמיידי בדרכים שונות ומשעשעות.
חיוך רחב התפשט על פניי ולחצתי על הכפתור. הדבר הבא שקרה הוא
שמצאתי את עצמי על המזח מחוץ למונית.
"לא כל כך מהר, זה יעלה לך שלושה מטבעות כסף וזה כולל גם את
כרטיס העלייה שלך לספינה". הושטתי יד לכיס, שילמתי לנהג, לקחתי
את כרטיס העלייה לספינה ובאותו רגע המונית נעלמה כלא הייתה.
הבטתי סביבי, פרט לספסל אחד המזח היה נטוש לחלוטין. אני לא
בטוח כמה זמן עבר ואותה מונית הופיעה שוב. הפעם ישבה בחורה
צעירה במושב הנוסע ונראה היה כי הייתה שקועה בשינה עמוקה. ברגע
שהנהג יצא מהמונית הופיע במזח אדם זקן לבוש מעיל גשם ארוך,
באור העמום במזח נראה כאילו היה לבוש גלימה.
"מה הבאת לי הפעם?" שאל הזקן את נהג המונית.
"זוג צעיר. הבחור על הספסל והבחורה במונית", ענה הנהג.
הזקן הביט בי ואז הציץ מעבר לכתפו של הנהג, "נראה כאילו היא
מתעוררת".
"אכן כן, לפעמים אני שוכח שכישוף השינה שאני מטיל על בחורות
צעירות על מנת שלא יסבלו מהדרך פג כשאני לא בקרבתן המיידית,"
הוא נאנח ואז הוסיף, "אני אלך לטפל בזה".
"רגע אחד, ומה עם התשלום שלי?"
הנהג חייך, "הא לך שני מטבעות כסף".
"כמה לקחת מהם?" שאל הזקן.
"שלושה מכל אחד, מה חשבת? שהפטרון של הסוחרים לא מסוגל לסחור
בעצמו?" צחק ואז הוסיף, "יש לי איסוף של מישהו שנהרג תוך כדי
שנהג בגילופין. אני חושב שאני אאסוף אותו ואשתה אוזו תוך כדי
נהיגה בדרך חזרה."
הזקן משך בכתפיו, "אני אף פעם לא אבין את ההומור שלך", ואז פנה
אלי ואל הבחורה, "אתם מתכוונים לעמוד שם עוד הרבה זמן או שאתם
רוצים להביא לי את כרטיסי העלייה לספינה ולהמשיך הלאה?"
הבטנו אחד בשני, ניגשנו אליו ומבולבלים מעט, הושטנו לו את
הכרטיסים.
"אני רואה שהוא מכר לכם את הכרטיסים הטובים", אמר ואז הסתובב
לכיוון הנהר ולעומתו הופיעה גונדולה.
"אתם יכולים לשבת ולהתרווח, זה ייקח זמן".
בחנתי אותה, מתולתלת, שיער אדמוני, נקטפה רגע אחרי גיל
ההתבגרות. החלטתי לפתוח בשיחה, "איך קוראים לך?"
היא היססה לרגע ואז ענתה, "יוליה".
חייכתי, מבטינו נפגשו, "אך מהו שם? לאשר שושן נקרא..." הפסקתי
כשניכר הבלבול על פניה.
"איך קוראים לך?", שאלה. "רומיאו", ניסיתי שוב.
"רומיאו, שמעתי שקפצת ממטוס", אמרה.
"מה זאת אומרת שמעתי? וזה אסף, לא רומיאו", עניתי.
"אז למה אמרת שקוראים לך רומיאו? הנהג שהביא אותי לכאן סיפר לי
עליך".
"לא משנה. נראה שיש לך יתרון עליי. הוא לא סיפר לי עלייך. בת
כמה את?"
"כמעט בת שש-עשרה", ענתה, ואז הוסיפה בנימת ייאוש "ונראה שככה
זה יישאר".
"את יודעת מה קרה?" שאלתי. ליבי נכמר עליה.
"לא", ענתה והשפילה את מבטה בעצב. באותו רגע רציתי לחבק אותה
ואז נוכחתי לגודל הכאב של החוסר במגע אנושי. ניסיתי ניסיון
נואש נוסף, "אז איפה היית כל חיי?" לרגע היא הסתכלה עליי בהלם
ואז פרצה בצחוק מתגלגל.
"מאוד מצחיק, לא שמעתי את זה אף פעם", אמר הזקן בנרגנות ואז
הוסיף, "הגענו".
"רגע! מה קורה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו תעמדו בפני שופטים שיחליטו מהו דינכם", ענה הזקן.
ירדנו מהגונדולה ואז פניתי אליו ושאלתי, "שנינו יחד?".
"כן", ענה הזקן, "דינן של נשמות הקשורות זו בזה, אינו נפרד."
הזקן והגונדולה נעלמו ונותרנו שנינו יתומים על הגדה השנייה של
הנהר. פרט לדלת אחת וכלב שמירה לא היה כלום בצד זה של הנהר.
הבטתי בה שוב. הרגשתי את אותו מבט שואל גם בה. איך ייתכן ששתי
נשמות אומללות שלא פגשו אחת בשנייה בחייהן, יהיו קשורות יחד
במותן. לא מסוגלים להחזיק ידיים הלכנו זה בצד זה לעבר הדלת.
הכלב פינה לנו את הדרך, הדלת נפתחה לעברנו ונטרקה מאחורינו מיד
כשעברנו בה ועמדנו כאן מולך. הסיבה שאני מספר לך את כל זה,
כבוד השופט, היא שדנו בזה ואם תמצא לנכון היינו רוצים לקבל
הזדמנות שנייה, למצוא האחד את השנייה בעודנו בחיים.