גם אחרי שנה, לא נבין מה היה, מה צריך להיות, לאן הולכים.
העולם כנראה פשוט משנדמה, הוא קיים, מאז ועד. אנחנו בני האדם,
מחפשי המשמעות, אנו האשמים, רצים במקום, סופרים יום ועוד יום,
מרעילים את הגוף והנפש, מתעלמים מצרכים בסיסים, מתנגדים
וסובלים.
מלמעלה זה נראה יותר מצחיק. זה כמו לראות כלב שרוצה לתפוס את
זנבו, זה כמו לראות אותה מאוהבת ולא עונה לטלפון, זה כמו לראות
אותי עובדת כדי לקבל נייר עם מספרים, זה כמו לראות אותך נהנה
ברגע ומתחרט ברגע אחר, זה כמו לאכול ולהקיא, זה כמו לנסוע
לחופש ולחזור לחופש שכבר קיים, זה כמו להגיד מה אסור ולשכוח
לומר מה מותר, זה כמו שיש כאב ראש ולוקחים כדור, זה כמו שיש
כדור ותוקעים אותו למישהו בראש.
זה כמו שאומרים שזמן מרפא, זמן לא מרפא, זמן הוא אשליה, זמן
הוא מחלה, הוא זה שגורם לנו לחשוב שמה שהיה היה ,ושיהיה יותר
טוב, שמשכיח את מה שקיים, ששוכח שאין זמן, אין מחר, אין מה אם,
יש עכשיו, יש רוצה יש עושה, יש את כוחו של הרגע הזה.
יש לך יום הולדת, עברה עוד שנה, יש לך יותר כסף, אין לך אהבה,
יש לך רכב בן זונה, דירה ריקה, יש אותי, שהולכת אתך באשר הנך.
מאחלת לך רגע.