אני אמצא את הפיל הורוד שלי. אני יודע. גם אם זה יהיה הדבר
האחרון שאעשה. בתוך ג'ונגלים רחוקים בברזיל או במדבריות של
מצרים, אני אמצא את הפיל הורוד שלי.
לא מאמינים לי? ת'אמת? לא צריך.

"איך נראה לך שהגענו לכאן?" שאלתי את הפרופסור הזקן שישב איתי
בבית הקפה. שמו אלברטו והוא ארגנטינאי. אלברטו הוא פרופסור
להנאות החיים. הוא למד שנים בארגנטינה איך אפשר ליהנות מהחיים
כשברשותך רק הבגדים שאתה לובש, שטר של חמש דולר ונעל אחת.
במשך שנים אלברטו התנסה בחיי הוללות שכוללים ערבי רכיבה על
סוסים, מסיבות קוקטייל מפוארות בהן בחורות מדהימות רק נופלות
לרגליך ואף הופעות של מיטב האומנים, אליהן הוזמן בתור יועץ
לענייני הנאות.
"מה זה איך הגענו, באוטובוס!" אלברטו בחכמתו חידש לי דברים שלא
ידעתי. הסתכלתי עליו בהבעת זלזול שהוא פשוט סירב לקבל.
"אלברטו, עזוב, אתה מפגר. מה אתה רוצה לאכול?"
"בשר יש?" הוא שאל במבטא ארגנטינאי להפליא וחייך. משהו בו לפתע
נראה רגוע. ואולי זו העובדה שרק עכשיו שמתי לכך לב.
"לא, ממש לא. זה רצח. תגיד לי אתה יודע כמה דברים יש בבשר
היום?" ניסיתי להיראות עצבני מאוד מתוך האידיאולוגיה הצמחונית
שפיתחתי בשנים האחרונות.
"בבשר יש המון דברים טעימין!" זהו. החלטתי. הבן אדם דביל. איך
הוא מעז להגדיר עצמו פרופסור?!
"תראה, אלברטו, כשהכרנו הייתי בשפל. הייתי בדיכאונות ולא יצאתי
מהבית. אני לא אשכח לך אף פעם את העזרה שנתת לי ואת כל מה
שניסית ללמד אותי. ואולי פשוט לא הצלחתי ללמוד. ובכנות, זה
מתחיל לעצבן, השמחה שלך. אולי תהיה רגיל?!" כיביתי את הסיגריה
במאפרה בכוח. לא הסכמתי יותר לשתוק. במשך כל הזמן הזה שאני
מכיר את אלברטו, ניסיתי להכחיש את העצבים שלי ואת חוסר האמונה
שלי בדרכו. עכשיו, אמרתי, הגיעו מים עד נפש.
"טוב, אולי אתה צודק" סינן אלברטו מתוך החיוך שנמרח לו על
הפרצוף, "אולי עדיף שנגיד שלום, אני בכל מקרה צריך ללכת בקרוב
למסיבה אצל גאידמק. היה נעים מאוד כל הזמן הזה שלומי, תצלצל
כשאתה רוצה לבלות!" הוא אמר כשהוא התרומם מהכסא והלך לכיוון
היציאה מהמסעדה, מותיר אותי המום ועם החשבון לשלם.

"זה הכל תלוי במה אתה מאמין", אני אומר לעצמי. "אם תאמין
שתצליח,אז תצליח. אם תאמין שתתרומם, אתה תתרומם. ואם תאמין שיש
פיל ורוד משלך איפשהו בעולם, יהיה כזה. מצד שני אם תעז להגיד
על זה למישהו ייקחו אותך לאישפוז."
מצד שני, למה להאמין באלוהים זה בסדר ובפיל ורוד לא? בסופו של
דבר שניהם גדולים וורודים. "לא משנה", אני אומר לעצמי ומנסה
לחזור לישון. זה כבר לא יקרה.
התעוררתי בוקר אחרי הפגישה עם אלברטו ומעולם לא הרגשתי כה
בודד. רק אחרי שהוא הלך, הארגנטינאי המפגר הזה, הבנתי כמה אני
צריך אותו. עד כמה אני חלש לבד.
כשפגשתי אותו הייתי בדיכאון. ישבתי בבאר בשכונה שלי, וירדתי על
עוד כוס וויסקי. ואז הוא הגיע, לבוש במכנסי עור אדומים וחולצת
פתוחה, כמו שרק ארגנטינאי אמיתי יכול. הוא התיישב לידי ואמר:
"היי בחור, למה אתה עצוב? בוא תרקוד קצת!" הסתכלתי עליו במבט
המנסה לברר איזה מין אידיוט יבוא לאדם מדוכא ויציע לו לרקוד.
החלטתי לא להגיב. כמובן שעשיתי טעות, שכן אלברטו לא החסיר רגע
ומשך אותי בכוח לרחבת הריקודים. הרגשתי הכי מטופש בעולם. אבל
אחרי חצי שעה כבר רקדתי כמו חיית ריקודים ארגנטינאית! לא
האמנתי. ומאז החלטתי ללמוד אצל אלברטו את רזי הנאות החיים.
הלכנו יחד למסיבות, הוא לימד אותי איך להתחיל עם בחורות, איך
לגעת בהן, ולנשק אותן מתוך תשוקה אמיתית, הוא לימד אותי איך
לדבר עם אנשים גבוהים בחברה, ואנשים נמוכים באישיות, ואפילו
לימד אותי איך לדבר עם עצמי. אבל תמיד ידעתי, שזה לא בשבילי.
הייתי תלמיד גרוע. לא הבנתי את כל מה שאמר. לא הצלחתי לפתח
שיחה נכונה עם בחורות, וכל האנשים רמי המעלה שאיתם דיברתי הפנו
לי את הגב. אלברטו מצידו תמיד אמר בחום: "אל תדאג שלומי, בסוף
אתה תהיה גבר שבגברין!" תמיד כשהוא אמר את זה חייכתי לעצמי
בלב. אבל לא באמת האמנתי.
לא האמנתי לכלום. אף פעם. חוץ מהפיל הורוד. בו האמנתי. האמנתי
שאני אמצא אותו וארכב עליו. הוא ייקח אותי למקומות טובים יותר.
איתו אוכל למצוא את עצמי. נהיה רק אני והוא. אני אדבר אליו
ואגיד לו את כל אשר בלבי והוא רק יקשיב ויתקע תרועה חזקה מהחדק
שלו.
אלברטו, הוא הבן אדם היחידי שסיפרתי לו. חשבתי שהוא יתרחק ממני
וינתק איתי קשר אחרי שאני אספר לו על הפיל הורוד. אבל בצורה
מדהימה הוא חייך ואמר: "יון אחד שלומי, אתה תמצא את הפיל הזה.
תאמין לאלברטו."

אני לא מאמין. לא מאמין שהוא הלך. הוא חזר לארגנטינה. שבוע
אחרי השיחה שלנו. אני לא מאמין שזה בגללי. גם אחרי חצי שנה,
אני זוכר את כל הפרטים שבשיחה הזו. ואני מצטער כל כך על הדרך
שבה התנהגתי לאדם היחידי שהסכים לשמוע אותי ולתמוך בי. כן, אני
אגואיסט. ממש ממש אגואיסט.
"מה זה עוזר עכשיו", אמרתי לעצמי כשירדתי במדרגות ביתי לקחת את
הדואר, "שוב אני בדיכאון, והפעם אין שום ארגנטינאי שיוכל
להוציא אותי מזה. אלוהים, לא שוב." הרמתי את אסופת המכתבים
מתיבת הדואר וחזרתי בפיג'מה לתוך הבית. זרקתי באדישות את
המכתבים על השולחן.
לפתע, ראיתי מכתב אחד שתפס את עיני. היו עליו המון בולים והוא
היה ירוק. לא התרגשתי יותר מידי, עד שראיתי שהוא הגיע
מאלברטו!
במהירות שיא, פתחתי את המכתב וסרקתי את שכתב:
"שלומי היקר,
אני עכשיו בארגנטינה כמו שאתה יודע, מנסה ליהנות. אתמול פגשתי
חברים ועשינו אסאדו, ומחר אני נוסע לברזיל לקרנבל. אחרי השיחה
איתך אז במסעדה, חשבתי שאתה לא תגיע לשום מקום. בפעם הראשונה
בזה הרבה זמן, הרגשתי עצוב. לא ידעתי מה להגיד לך. ובגלל זה
הרגשתי שאני צריך לחזור לארגנטינה למצוא שוב את עצמי. אז הלכתי
ליער לנוח. שמה הייתי שבוע. הרגשתי שאני מפספס משהו. עד שזה
הגיע. פתאום, בלי ששמתי לב לזה.
אז ידעתי, שאני מוכן להמשיך. וידעתי שאני חייב לשלוח לך את
המכתב הזה, כי בטח חזרת לדיכאון שלך, לפי איך שאני מכיר אותך.
שלומי, צירפתי תמונה!
תמיד מוכן לעזור,
אלברטו."

"מה הוא כבר שינה לי?" ,אמרתי בכעס, "מה אני אמור לעשות
עכשיו?!" הוצאתי את התמונה שהוא צירף. לא האמנתי.
בתמונה ראיתי את אלברטו, רכוב על פיל ורוד.
ידעתי שהייתי צריך להאמין.