"אנחנו מוכנים בשבילך", אמר הבמאי כשהיא צעדה לכיוון הבמה. היא
ישבה על הכיסא במרכז הבמה, מישירה מבט כלפי כל הצופים בה.
"המטלה שלך היום היא להביע רגש כלשהו על הבמה", אמר, "קחי את
הזמן".
היא הסתכלה על הצופים בה. במאי, תסריטאי ועוזרת ישבו מול שולחן
קטן מעץ. עוד כמה אנשים ישבו בקהל. היא התביתה על אחד מהצופים,
הוא הזכיר לה את כל מי שפגע בה פעם. שהכאיב לה. היא הסתכלה
בעיניו, כשהוא מתבונן בחזרה. היא התמקדה בעיניו הכחולות
הגדולות.
היא התחילה לבכות. בכי קטן, כמעט ללא קול, מזיזה טיפה את
הכתפיים ולא מפסיקה להסתכל עליו.
הבכי גבר, הוא הפך ליללה, לזעקת כאב של כל הדברים שחשה ולא
חשה. על כל האובדן, החומות שהקימה במשך השנים ולא נתנה לאף אחד
להתקרב, על האפשרות שלה להתאהב במישהו במבט אחד - אפשרות
שנמוגה לה עם הזמן.
היא המשיכה להסתכל עליו כשהיא זרקה את עצמה על הרצפה והחלה
לבכות עם כל הגוף. מגע העין ניתק. היא שיחררה. היא קמה
באיטיות, מחתה את עיניה והסתכלה על הבמאי.
"תודה רבה" הוא אמר לה, "הבא בתור". |