כבר הרבה זמן שיוצא לי לשתוק עם עצמי. לא לומר אף מילה. לפחות
חצי שנה אני מנסה לא להסגיר לעצמי פרטים שיפלילו אותי. הרי זה
מאוד מפחיד להודות בפני עצמך בכל הטעויות שעשית, ואלה שעוד
תעשה. במיוחד כשמסביבך אנשים רק דואגים להזכיר לך כמה טעית.
להסתכל במראה, ולדעת שאתה משקר.

ביום אחד החלטתי לחתוך את שגרת היום הרגיל שלי וללכת לים.
חשבתי לעצמי, מה יכול לקרות אם אפסיד כמה שעות בעבודה? הרי בכל
מקרה יפטרו אותי יום אחד, אני אמצא את עצמי זרוק ברחוב בלי
אגורה. אז אמרתי לעצמי, לפחות נהנה מהדרך לשם. אם בכלל.
הגעתי לים ופגשתי שם אותך. לא ידעתי שאתה הבן אדם שיעשה את זה.
תמיד אומרים בסרטים משפטים כאלה: "מהרגע הראשון ידעתי. היה לי
ברור שזה הוא". את האמת? הם מזיינים ת'שכל. לאף אחד אין באמת
מושג ברגעים כאלה. לבשת בגד ים ירוק, והתקרבת אליי בהיסוס
שכזה. "אתה נראה לי מוכר", סיננת, בשקט ובביישנות שעוד לא יצא
לי לפגוש. "אני? אתה בטח מתבלבל עם מישהו אחר. אני לא מוכר. אף
פעם לא הייתי", ניסיתי להיות מצחיק. שוב אני עובד על עצמי,
פשוט אין לי את זה.
"תראה, אתה נראה נחמד. נראה לי מוזר לפגוש בן אדם שמגיע לים
לבוש בסוודר ומכנסי קורדרוי. תגיד, לא חם לך?" שאלת, בתמימות
ילדותית שכזו. כבר אז היית תמים.
"לא, אני מעדיף להזיע. לשחרר את החרא. אתה יודע איך זה, סאונה
פרטית כל היום. עזוב, איך קוראים לך?"
"אה, צודק, אפילו לא הצגתי את עצמי. קוראים לי רון", חייכת
ושלחת לעברי יד רועדת. פתטי, חשבתי לעצמי. "אתה יכול לקרוא לי
עידו", הרגשתי מין עליונות עליך. אני לא אכחיש. "רוצה להיכנס
למים, עידו?"
"עזוב, אני לא מהאנשים שמצליחים ליהנות". תקעת מבט מבולבל
והלכת למים.

אני שיכור, עם הפנים על הבר. רוק נוזל לי מצידו הימני של הפה,
והוא שואל אותי שאלות. איזה מין בן אדם מפגר מנסה לנהל שיחה
אתי? ועוד כשאני שיכור?!
"אז היא עזבה אותך?" הוא לחש לי כשהוא ניסה להיראות מודאג
ומתחשב. האמת? מתוך מרומי השיכרון בו הייתי, הצלחתי להרגיש את
הניסיון שלו. ידעתי שבאמת הוא מנסה. ריחמתי עליו. מסכן, מנסה
ליצור חברים.
"כן, היא זרקה אותי, הזונה! ועכשיו אין לי איפה לגור. אין לי
מספיק כסף למלון. היי ברמן! תביא פה עוד וויסקי, בסדר?!"
צעקתי, וכל האנשים בבר הסתכלו עליי. כאילו שזה הזיז לי. הא,
אבל לרון זה הזיז ועוד איך. עלוב, הוא הרים אותי אליו לדירה
והשכיב אותי לישון. למחרת התעוררתי וראיתי שהוא הכין לי ארוחת
בוקר וכתב מכתב:
"עידו,
אנחנו מכירים כבר שנה. נכון, אין לי הרבה חברים. לא יצא לי
להכיר אנשים נחמדים בחיי, ואני לא אדם חברתי במיוחד. אבל אני
מרגיש שאתה מבין אותי.
אני מרגיש שאתה יודע עליי הרבה", אוי, כמה זה עלוב, אמרתי
לעצמי, "ואני מאוד מעריך את העובדה שאתה חבר שלי. האמת... שאתה
החבר היחיד שיש לי. לא ממש היה לי קשר עם מישהי מעולם, וגם חבר
אמיתי לא היה לי. תודה שאתה מוכן להיות החבר הזה.
ביום שבו נפגשנו בים, הרגשתי שאולי משהו ישתנה בעולם שלי. שנים
אני גר לבד, עובד, לומד - אבל לבד. והשקט הזה כשאני לבד בלילה
במיטה, והרעש בראש כשאני לבד בלילה במיטה, מטריף אותי. ידעתי
שאני צריך חבר. מישהו לשתף אותו בכל הצרות האלה שיש לי, שיעזור
ויתמוך."
חשבתי לעצמי: אני? חבר שלו? מה? הוא השתגע לגמרי! הוא לא חבר
שלי! החברים האמיתיים שלי עכשיו בחו"ל מסדרים לי עבודה, אלה
החברים שלי!
החלטתי לחזור לקרוא את הדברים של הדפוק הזה.
"ועכשיו, אחרי שכבר עברה שנה, אני מרגיש מספיק בטוח לשתף אותך
בכל הדברים שרציתי. תפגוש אותי היום בערב בפיצרייה ליד הבית
שלי. נשב, וסוף סוף נוכל באמת לדבר.
אה, שיהיה בתיאבון!"
נו באמת, בתיאבון. איזו ארוחת בוקר! ממש של מלכים! ביצה קשה
וטוסט הוא הכין לי. אני לא הצלחתי לתפוס את זה. הבן אדם באמת
חושב שאני הולך להקשיב עכשיו לצרות שלו? לאן הגענו? מישהו צריך
לגמור עם זה ומהר.

התלבשתי ויצאתי לפיצרייה.
"היי, עידו!" הוא קרא לעברי וקם לתת לי חיבוק, אך אני במהירות
עצרתי אותו.
"תקשיב לי טוב רון, לא יודע מאיפה הגיע לך המושג המעוות הזה,
נכון שאנחנו מכירים שנה, אבל זה לא הופך אותנו לחברים, בסדר?
ואין לי שום כוונה להקשיב לצרות שלך!" צעקתי לעברו כדי לעצבן
אותו. ידעתי שזה יעשה את זה. "בבקשה, עידו, תנמיך את הקול,
אנשים מסתכלים." הוא התחנן במבט מפוחד. ואוי, כמה שנהניתי מזה.
"אני לא אנמיך את הקול! מה נראה לך, שאתה מכין לי ארוחת בוקר
וזה הופך אותך לחבר שלי?! חבר אמיתי זה בן אדם שנותן לך כסף
כשאתה צריך, חבר אמיתי זה בן אדם שמארגן לך עבודה, כמו החברים
שלי באמריקה! הם מארגנים לי עכשיו עבודה בחו"ל! אתה עושה דברים
כאלה?! לא! כי אתה לא חבר שלי!" צעקתי בקול, שכל הרחוב ישמע,
ויצאתי. הסתכלתי אחורה, הייתי חייב. רון הביט ברצפה בייאוש.
הרגשתי מעולה. נהניתי מכל רגע. הלכתי בשביעות רצון לבית של
אימא שלי. הייתי חייב מקום לישון בו.

החלטתי לנסות למצוא עבודה. כבר חודשיים עברו מאז שהתפטרתי
וגרתי אצל רון. יצאתי לחפש עבודה, עברתי בכל מקום בעיר. כל
מודעת דרושים תפסה את עיניי ולא חסכתי במאמץ ונכנסתי לברר.
מסתבר שתעודת בגרות ותואר זה חשוב היום. בשום מקום לא רצו
אותי. אבל אני לא דואג, החברים שלי באמריקה יסדרו לי שם עבודה
רצינית. "הלו, איתי! מה המצב אחי, זה עידו!" צהלתי למשמע קולו
של איתי, חברי מהצבא. שירתנו יחד בשטחים. "היי עידו, מה
שלומך?" איתי אמר בקול יבש. לא התייחסתי. "אתה עם קובי שם?"
"כן, אנחנו בדיוק הולכים לישון. רצית משהו?" הוא שאל בחוסר
עניין. לא הבנתי מה יש לו. "כן, רציתי לשאול מה שלומכם, ורציתי
לדעת אם יצא לך כבר לברר בקשר אליי. זאת אומרת, אם יש סיכוי
שאני נכנס אתכם שם בעסק. זוכר? דיברנו על זה לפני שנסעתם",
אמרתי וחייכתי. תמיד אמרו לי שחיוך אמיתי אפשר לשמוע גם מעבר
לקו. כנראה שאת החיוך שלי איתי לא שמע. "תעזוב אותי כבר, עידו!
כל חודש אתה מתקשר. אין לי מה להגיד לך! נראה לך שאני במצב טוב
פה? אני עכשיו ישן במוטל במיטה אחת עם קובי! איזו עבודה בראש
שלך?! מה אתה מפגר או שאתה משחק אותה?! יאללה, צא מהסרט שלך!
אין כלום! הכל שטויות!" נשארתי עם פה פעור, שפורפרת ביד, וצליל
של קו מנותק.

"הלו? רון? היי, זה עידו. תראה, אני יודע שעברנו זמנים קשים.
אני ממש מצטער על מה שקרה. אתה באמת חבר שלי. אתה יודע איך זה,
הייתי טיפה עצבני באותו יום וגם די עייף. אתה מבין, נכון? אני
באמת צריך לדבר איתך, אני מוכן גם לשמוע אותך! אני פשוט צריך
טיפה כסף, להתחיל את החודש, אתה מבין, נכון? רון? אתה שם?"
בכיתי לתוך השפרפרת. ידעתי שהוא יקבל את ההתנצלות שלי. הוא הרי
חייב חבר. "אני מבין לחלוטין. ברור. אבל אני לא רוצה. עידו,
מצדי אתה יכול ללכת לעזאזל. אתה חרא של בן אדם ואתה בחיים לא
תבין איך מישהו אחר מרגיש! תסתדר לבד. לך לחברים שלך באמריקה!"
הוא צעק, ושוב נשארתי עם פה פעור, שפורפרת ביד, וצליל של קו
מנותק. ואז הרגשתי, שהוא עשה את זה. הוא שבר אותי. ממש שבר,
מבפנים.

מול המראה, אין סודות. היא יודעת הכל. לא יעזור כמה זמן אני
אשתוק עם עצמי, את הסודות הכי שחורים שלי ואת כל הטעויות שלי,
המראה יודעת. כל האנשים מסביב דואגים להזכיר.
להגיד למראה: "אני לא אשם, אני עוד אסתדר, אף אחד בעולם לא
באמת מבין אותי כמו שצריך. רק אני יודע מה טוב לי. לאף אחד
באמת לא אכפת ממני. אני הייתי בסדר."
להסתכל במראה, ולדעת שאתה משקר.