"איזה יום היום?" שאל אותי הבחור שיושב אתי בתא. עוד איש מחוג.
הוא יושב על רצח. אני יושב על ספסל רעוע. "מה זה משנה? אתה
משתחרר בקרוב?" שאלתי בציניות. מה הוא יעשה, ירצח אותי? הרהרתי
לעצמי. אין לו ביצים. מהרגע שהם מגיעים לכלא הם מתקפלים כמו
תרנגולות. היתרון שלי על כל האסירים, הוא שלי לא אכפת. אחרי
הדברים שעשיתי, וכל החרא שאכלתי, מכות יהיו תוספת נחמדה.
"על מה אתה יושב פה בכלל?" שאל אותי הבחור שיושב אתי. אפילו לא
ידעתי איך קוראים לו. בחור מקומט, מסריח וכחוש. לפעמים אני
חושב שעשו לו טובה כשהכניסו אותו לכלא. "מה זה משנה לך? אתה אף
פעם לא תבין...אתה אחד מהם", אמרתי, והתחלתי להסתובב במעגלים
בתא הקטן שלנו. תא של שני מטר על שני מטר. אפור, קר, צפוף
ומסריח. בדיוק מה שאני צריך. "אני רצחתי שלושה אנשים! מה נראה
לך שאני לא אבין?! מה, נראה לך עשו אותי באצבע?! יאללה מכוער,
מה כבר עשית?" שותפי לתא נראה מרוגז מתמיד. אם הוא מתעקש כל כך
שאני אסביר לו, אין לי ברירה אלא לעשות זאת. טיפש, הוא בחיים
לא יבין. "שברתי את הזמן. מבין?" אמרתי לו ונשכבתי על המיטה.
"מה, נשבר לך השעון?" הוא אמר בקול שקט. מפגר, היה ברור שהוא
לא יבין.

בתוך קרקס העיר הגדולה, באמצע הכיכר המרכזית, יושב ליצן. הוא
מניף לאוויר בלונים, שר שירים, אבל חיוכו עצוב. הוא לובש חולצה
שחורה, מכנסיים שחורות, פניו צבועות לבן, פיו מרוח בשפתון שחור
המראה שהוא עצוב. שיערו ירוק ועומד. על עיניו משקפיים, כשכל
עדשה מרוחה בחציה בשפתון השחור.
הבלונים שהוא מניף, גם כן שחורים הם. שיריו עצובים והוא יושב
על המדרכה. יורד גשם, והוא ממשיך לשבת. "אל תקשיבו להם! אין
זמן! אין זמן! צריך למהר! ככה תעשו עד שתמותו!" הוא צועק על
עוברי האורח. הם, מצדם, מתלבטים אם לזרוק לאיש המשוגע כסף, עד
שעיניהם נתקלות בשלט שמוצב לידו: "אל תשליכו עליי מטבעות זהב".
בכל יום המשטרה מגיעה ועוצרת אותו. וכמו בכל יום, משחררים אותו
בערב, ובבוקר הוא חוזר. מי שמכיר אותו יודע. יודע מי הוא, אבל
אולי יותר חשוב, יודע מה הוא אומר. אני לא ידעתי, עד אותו יום
שישי.
באותו יום שישי, כמו בכל יום שישי, התעוררתי בשתיים עשרה
בצהריים, והלכתי להביא את העיתון של סוף השבוע. לא הייתי בן
אדם סקרן. חיי הפשוטים והיבשים הספיקו לי. לקום כל בוקר בשעה
שבע, להתלבש, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לשתות בירה לבד מול
הטלוויזיה, להירדם מול הטלוויזיה, ולמחרת להתחיל את אותו הרצף.
אולי, בגלל שהייתי כל כך פשוט, הוא תפס אותי.
באותו יום שישי, יצאתי מן הבית, ועברתי דרך הכיכר המרכזית.
הייתי רגיל לליצן, הוא אף פעם לא הטריד אותי. עברתי לידו, כמו
בכל שישי, והוא המשיך לצעוק: "תוותרו! אתם בחיים לא תגיעו לשם!
תפסיקו!" תוך כדי נפנוף ידיים באוויר והעפת בלונים שחורים.
עברתי לידו, ולפתע הרגשתי משיכה חזקה במכנסיים. עצרתי. הסתכלתי
למטה. ראיתי את הליצן, בפעם הראשונה בחיי, מחייך. הוא חייך
חיוך כל כך חזק, באופן שהפחיד אותי. ואז הוא אמר את המשפט הזה,
שלעולם לא יעזוב אותי.
"אתה המחוג המקולקל בתוך מערכת של קפיצים וגלגלי שיניים. אל
תדאג, אתה תשבור אותם". הוא חייך את אותו חיוך, ואז חיבק
בחוזקה את רגליי. "תעזוב אותי, משוגע! מה אתה רוצה ממני?!"
צעקתי עליו, והלכתי. אחרי שהלכתי, הוא חזר והמשיך בצעקות שלו.
מאותו היום, נשבר לי הזמן.

אני המחוג המקולקל. אני אותו מרכיב שמשבש הכל. החיים שלי החלו
להידרדר מאותו היום, היום בו הליצן אמר לי את המשפט ההוא.
אבדתי את העבודה שלי, החברה שהייתה לי, שהסכימה להישאר אתי
מתוך רחמים (דבר שמעולם לא הפריע לי), גם היא עזבה אותי. הוריי
שלחו לי כסף בכל חודש. נשארתי בדירה, רק עם תנור, מיטה, כיסא,
ושולחן.
זו התקופה בחיי שהביאה אותי למי שאני באמת. התחלתי לבלבל את
הימים והלילות. כשאין בשביל מה לקום בבוקר, אתה פשוט לא קם.
גיליתי את הייחודיות של הלילה. התחלתי לפתע להקשיב לו. הרגשתי
בהתחלה כמו חיה בכלוב. לא ידעתי מה עליי לעשות עם חיי, איך
אפשר לשפר אותם, באילו אמצעים אני יכול להוסיף לחיי משמעות.
הייתי מתעורר בלילה ושותה, כדי למלא לעצמי איזושהי משמעות. שום
דבר לא מילא אצלי כלום. סיגריה, עוד סיגריה, עוד כוס וויסקי,
עוד סיגריה, עוד כוס וויסקי.

הריח החריף הוא שהעיר אותי. הריח החריף של הכימיקלים והגופות.
התעוררתי בנהר הכי מזוהם בעיר, אותו נהר שסוחף בזרימתו את כל
אויביי משפחות הפשע, סחף גם אותי. התעוררתי והתחלתי לצעוק:
"הצילו!!! מישהו!!! אם שומעים אותי! הצילו!!!"
נחנקתי, כבר לא יצא לי קול. ובאותו הרגע, הסכמתי לקבל את מותי.
נשכבתי על הגב, ולפתע, בפעם הראשונה בחיי, הייתי שלם מבפנים.
הייתי שקט. המוות לא הפחיד אותי, הוא נראה לי כמבטיח מנוחה.
ואז, מתוך השקט הזה, התובנה נפלה עליי. המשפט של הליצן, הדהד
בתוך ראשי כתזכורת לייעודי בעולם. ידעתי, שעליי לשנות משהו,
להביא למהפכה.
לפתע, הרגשתי שאני נוטה לכיוון גדת הנהר. נמשיתי מן המים ע"י
איש בלבוש שחור ושיער ירוק. שוב הליצן הזה חייך אליי, אבל
עכשיו כשראיתי אותו, חייכתי אליו חזרה.

במשך שנה, עבדנו על תוכנית. בימים הוא היה צועק בכיכר, ובלילות
היינו יושבים ומתכננים את היום בו נפעל. נפעל, בשביל לשבור את
הזמן. בבקתה הרעועה שלו, כשלגופנו רק חולצה ותחתונים, ניזונים
רק מכריך ביום, תיכננו. הליצן לעולם לא דיבר על דברים אחרים
מלבד התוכנית. כשניסיתי להתחבב עליו, הוא ביטל את ניסיונותיי
בטענה שזה רק יפגום בתוכנית. הסכמתי איתו, אבל עמוק בתוכי
הייתי זקוק לחבר כמו שמעולם לא הייתי זקוק.

"תקשיבו טוב, כל מערכת הזמנים בארץ נפלה. מישהו, יותר נכון שני
אנשים ניתקו את כל מערכות השעונים בארץ, והציגו זמנים שונים
בשעונים שונים, המדינה בכאוס! מה עושים?!" צעק ראש הממשלה
בישיבת הקבינט בשעת לילה מאוחרת (אין באמת לדעת מה הייתה
השעה). ראש הממשלה מעולם לא נראה כועס כל כך, אך בעיקר מפחד כל
כך.
"מישהו ראה אותם? יש תיאור שלהם?" שאל אחד מחברי הקבינט, גם
הוא מודאג.
"זיהו את אחד מהם כליצן מהכיכר המרכזית. הקבצן המשוגע הזה.
איזה נזק, איזה הרס!" ראש הממשלה נעמד והסתכל על הרחוב הסואן,
העשן המיתמר מהמכוניות וצעקות האנשים. "אני רוצה אותם בכלא.
לכל החיים!" הוא צעק והכה בשולחן.
"המשטרה כבר החלה בחיפושים נרחבים, אנחנו מאמינים שנמצא אותם.
אחרי הכל, כמה קשה זה למצוא ליצן עם שיער ירוק?" גיחך השר
לביטחון פנים, וגרר אחריו צחוק מכל חברי הקבינט.

באותו הזמן, אני והליצן תיכננו את המכה הבאה. הצלחנו לשבור את
הזמן במדינה. אנשים החלו לאבד את עצמם, ולא לדעת מה עליהם
לעשות. שמחתי לראות שהתהליך קורה. "סוף סוף, אנשי המחוג
מתקלקלים! רק ככה נגיע לאושר! אנחנו כבר לא המחוגים המקולקלים
היחידים בתוך הקפיצים! עכשיו תורנו!" צעק באושר הליצן, חיבק
אותי וחייך.
"אני שמח שאתה שמח", אמרתי לו בטון שקט, "אבל אתה לא חושב
שעלינו לתכנן את הצעד הבא שלנו?"
"אל תדאג, אל תדאג. אני רק מודה לאל שהלכת בדרך שתיכננתי לך.
תודה לאל ששתית באותו יום את הוויסקי הזה, אחרת לעולם לא הייתי
מצליח להרדים אותך", הליצן אמר והצית סיגריה לעצמו.
"אתה? אתה עשית לי את זה?"
"אז מי? איך נראה לך שהגעת לנהר? תבין, זה היה הכרחי כדי שנשנה
את השעון, כדי שנקלקל את כל אנשי המחוג! הייתי צריך אותך! הבוס
שלך פיטר אותך בזכותי, חברה שלך עזבה אותך בעצתי, ואני דאגתי
לך! רק ככה היית יכול להגיע לתובנה שהגעת אליה, רק ככה יכולת
להשתחרר באמת מלהיות איש מחוג!" הליצן צעק ונראה כאחוז דיבוק.
מעולם לא הייתי מלא פחד וכעס כה עצום באותו הזמן.
כל שעלה בדעתי לעשות באותו הרגע היה לתת לו אגרוף, ולהתחיל
לברוח.
"חכה!!! אני צריך אותך! עוד לא סיימנו את העבודה!" הליצן צעק
והחל לרוץ אחרי. הוא לא וויתר.

רצתי מהבקתה שלו. ניסיתי להיפטר ממנו, ללכת בדרכים צדדיות, אבל
הליצן המנוול לא וויתר. "אנחנו צוות! אתה לא יכול לברוח ממני!"
צעק אחרי והניף את ידיו. ידעתי, שאין לי מנוס, עם כל הבלאגן
שעשינו. מתישהו יכניסו אותנו לכלא. רצתי והגעתי לרחוב הראשי.
כמו שאתה כבר יכול לנחש, שוטרים שזיהו אותנו עצרו אותנו בצורה
מיידית, והכניסו אותנו לכלא. ניסינו להשיג עורך דין, אבל לאף
אחד לא היה זמן.
בבית המשפט כלל לא התייחסו אלינו. כבר הספיקו לתקן את הזמנים,
והמשפט נקבע לשעה אחת בצהריים. בשעה אחת וחצי כבר היינו בתוך
התאים השונים שלנו. קיבלנו חמישה מאסרי עולם, כל אחד מאתנו.
הליצן לא נראה מאושר מתמיד. "הצלחתי! הצלחתי במשימה! אתם לא
תנצחו אותי אנשי מחוג! לעולם לא!!!" הוא צעק וצחק. לא יכולתי
שלא להתבייש בעצמי, ולאכול את עצמי מבפנים. איך לעזאזל הצלחתי
לתת ליצור כזה לשטות בי? להוליך אותי שולל?

"אה, אז אתה יודע איזה יום היום או לא?" חברי לתא שאל בטון
הדיבור המטופש שלו.
"לא אני לא יודע, בבון מטונף שכמוך! כאילו שזה משנה!" צעקתי
עליו והסתכלתי על החלון בתא שלי. היו עליו ארבעה סורגים: אחד
סימל את השניות, השני את הדקות, השלישי את השעות, והרביעי את
הימים. עצמתי את עיניי, נשכבתי, וניסיתי להתעלם מסורגי הזמן.