"בוקר טוב אדון שטיינהארט! כרגיל?" הוא הנהן, והוסיף עם חיוך
גדול ולבבי, "בעצם, קצת יותר חזק מהרגיל, אם את יכולה".
"או, לילה קשה אדון שטיינהארט?"
"הו, לא, לא", הוא צחקק, "יום קשה, אם כבר. הרבה פגישות
חשובות".
"הבנתי אותך", קרצה אליו מוכרת הקפה. הוא שילם, הוסיף טיפ
נדיב, נפרד מהמוכרת החיננית לשלום והתרחק לעבר המעליות.
נרקיס שטיינהארט היה ללא ספק אדם חשוב. הוא היה מנהל המחוז
הגדול ביותר בבנק השני בגודלו במדינה. תמונתו הנאה התנוססה לא
פעם על שערי המגזינים החשובים ביותר בשוק ההון, וציטוטיו היו
שגורים במוספי הכלכלה של כל העיתונים. הוא היה אהוב בקרב
עובדיו, ונערץ ע"י משפחתו וחבריו. אבל, כמו הרבה אנשים אחרים
ופשוטים ממנו, גם נרקיס אהב לפתוח כל יום עבודה עם קפה של בוקר
ומעבר על תיבת הדואר הנכנס במחשב.
"בוקר טוב מר שטיינהארט! אתה זוכר את הפגישה אצל גולדבלום
בתשע?"
"וודאי, וודאי", הוא ענה למזכירה בטון משועשע, "פגישות אצל
גולדבלום לא שוכחים!"
לרוב, מעבר זה על הדוא"ל לא היה מחדש במיוחד עבור נרקיס.
דו"חות תקציביים, עדכוני לו"ז, מזכרים של המנכ"ל, פרסומות
למכשירים להגדלת הפין (כן, גם נרקיס שטיינהארט קיבל דואר זבל),
ובקיצור - שעמום. אך באותו בוקר, בין שאר ההודעות השגרתיות,
נתקל נרקיס במכתב שמשך את תשומת לבו. הנושא היה עמום ולא
מתוחכם במיוחד - "אתה חייב לראות את זה", אבל נרקיס הרגיש צורך
להיכנס ולקרוא את תוכנו. המכתב הכיל קריקטורה שבה נראה מרחוק
כדור הארץ, ועליו מדען צפון קוריאני עם חיוך גדול מפה לפה. כמו
כן, הכילה הקריקטורה גם טיל גדול ומאיים שעומד לנחות על ראש
המדען. מתחת לקריקטורה נכתב: "סוף סוף התעלינו על האמריקאים!
פיתחנו טיל שיכול להקיף את העולם!"
נרקיס השתומם. הקריקטורה הייתה שנונה ועוקצנית, ללא ספק, אך
משהו במכתב היה מוזר. מין תחושה של deja-vu. למשך מספר דקות
בהה נרקיס במסך בניסיון להבין מדוע כל המצב הזה מוכר לו, ואז
הוא נזכר. הוא הכה בכף ידו על מצחו - "בוודאי שאני מכיר את
הקריקטורה הזו! אפילו שלחתי אותה פעם לחבר!"
"מר שטיינהארט! הפגישה אצל גולדבלום!" קטעה המזכירה את חגיגת
הניצחון של נרקיס. "אויש! נכון! אני כבר מגיע!"

פגישות אצל גולדבלום מעולם לא היו חביבות במיוחד על נרקיס, אך
הפעם הוא באמת לא הצליח לשמור על ריכוז. הקריקטורה מן העבר
המשיכה להעסיק אותו. ככל שהעמיק לחשוב, הזיכרון נהיה בהיר
יותר. הרי הוא עצמו שלח את הקריקטורה הזו בדוא"ל אל חבר שעבד
אתו, עוד כשהיה עובד זוטר בבנק מתחרה! יותר מכך - נרקיס יכול
להישבע שגם הוא כתב אז בשורת הנושא: "אתה חייב לראות את זה".
נתונים סטטיסטיים ודיאגרמות שגולדבלום הציג ברקע חלפו לנגד
עיניו של נרקיס והתקבלו באדישות מוחלטת. "מעניין מי שלח את
המכתב". מרוב מאמץ להיזכר מדוע הקריקטורה מוכרת לו, שכח נרקיס
לבדוק ממי היא נשלחה! העניין לא הפסיק להטריד אותו עד סוף
הפגישה.
"לסיכום, היה לנו רבעון מוצלח, אך המבחן האמיתי שלנו הוא
הרבעון הבא. אני מצפה מכולכם לתפוקה מלאה!" גולדבלום בקושי
סיים, ונרקיס כבר ברח מן החדר. הוא אץ אל המחשב בבהילות. שם
השולח היה ללא ספק מפתיע: נרקיס וייסמן.
נרקיס (שטיינהארט) ההמום החל לנסח מכתב תגובה, אך נקטע. "מר
שטיינהארט! יש הרצאה עכשיו באולם בכניסה! הנוכחות חובה לכל
עובדי הבנק!"
"את צודקת, תודה". מערכת היחסים של נרקיס והמזכירה שלו הייתה
מופלאה. הוא היה מלא הערכה וכבוד כלפיה ונתן בה אמון מוחלט,
לעתים תכופות אף הצהיר כי היא עבורו כמו אם שנייה. והיא, מצדה,
אהבה אותו אהבת אם ממש, דאגה וטיפלה בכל פרט קטן. לפעמים דאגה
זו הייתה מעיקה מעט, כמו במקרה הזה, אך האמת הייתה לצדה. הוא
ישוב ויסיים את המכתב לאחר ההרצאה.
ההרצאה הייתה בנושא אבטחת מידע. "שנות התשעים ייזכרו כעשור בו
פרצה מהפכת המידע והאינטרנט אל הציבור הרחב, והפכה את פני
העולם וסדר הדברים, כפי שהיו מוכרים עד אז". המרצה, מנהל החברה
שנשכרה לא מזמן לשדרוג מערך האבטחה של רשת המחשבים של הבנק,
פתח את ההרצאה בדרמטיות. "סוף סוף התפתחה ההבנה שידע, והיכולת
לשתף אותו, הם נכסים חשובים ממעלה ראשונה! ידע זה כוח! אבל כוח
זה, כמו האש שניתנה לאדם לפני עשרות אלפי שנים, כמו אנרגיה
גרעינית ממש, יכול לשמש לטובה, או להיות מנוצל לרעה..." למרות
הנאום המשלהב, נרקיס עדיין לא הצליח להתרכז בדבר מלבד המכתב
והשולח המסתוריים. "...מאות מיליארדים של פיסות מידע חשובות
מתרוצצות באינטרנט ברגע נתון, ויותר ממיליארד איש נגישים
אליהן. מי יודע לאן יגיע המידע שלך..."
ההרצאה הסתיימה ונרקיס חזר אל המקלדת:
נרקיס היקר,
הקריקטורה משעשעת ביותר, אך נראה לי שעשית טעות, כי אינני מכיר
אותך. עם זאת, אני חייב לציין שמדובר בצירוף מקרים משונה! גם
שמי הפרטי הוא נרקיס, וגם אני שלחתי את הקריקטורה הזו לחבר
בעבר.
עולם קטן!
בברכה,
נרקיס שטיינהארט

נרקיס שלח את המכתב ויצא לאסוף את הוריו לארוחת צהריים. כל
שבוע היה לוקח אותם למסעדה אחרת. בזכותו, הם יכלו לצאת לפנסיה
מוקדמת. הוריו של נרקיס העריצו אותו כמו אליל והתמוגגו מאושר
על כל דקה שהקדיש להם. נרקיס שמח שיש לו הורים אוהבים ותומכים
כל כך. בשעה שלוש חזר נרקיס למשרד. "מר שטיינהארט! אשתך בקו
2".
"תעבירי אותה! נוריצ'קה..." נרקיס ונורית, הזוג הפרחוני, היו
ממש זוג משמיים. חבריהם היו מתבדחים כי קשה לקבוע מה יפה יותר,
סיפור האהבה שלהם או הם עצמם. על דבר אחד לא היו עוררין -
ילדיהם היו יפים אף יותר. אהבתם לא נחלשה מהיום בו נפגשו
לראשונה בבנק. נרקיס היה אז כבר מנהל מחלקה, ונורית מנהלת סניף
קטן בפריפריה. לאחר הקידום של נרקיס הם לקחו החלטה משותפת,
שנורית תעזוב את העבודה כדי לטפל בילדים - "ילדי הפרחים", כפי
שכינו אותם החברים. נורית נהגה להתקשר ולעדכן את נרקיס בכל
התפתחות שעשו הזאטוטים, מכיוון שלנרקיס היה זמן פנוי מועט עבור
טיפול בילדיו.
"וואו! הילה אמרה היום משפט שלם?! זה מד... חכי רגע... נורוש,
אני יכול לחזור אליך עוד מעט?" נרקיס הביט בחשדנות במסך המחשב.
מכתב חדש התקבל, שכותרתו: "מחלקת אשראים, סיכום רבעון שלישי,
שנתון 1998". השולח היה נרקיס וייסמן.
פניו של נרקיס הזדעפו, הוא הביט בנחישות לצדדיו, ואפילו העיף
מבט אל התקרה. אגלי זיעה קטנים החלו להצטבר על מצחו. הוא שב
והביט במסך. ייתכן שנשאר קפוא כך כמעט כשעה. לבסוף, ברעידה
קלה, הוא הניח את ידו על העכבר ופתח את המכתב. המכתב, ככתוב
בכותרת, הכיל נתונים סטטיסטיים (מרשימים, יש לציין) של הישגי
מחלקת אשראים בבנק ברבעון השלישי של שנת 1998.
נרקיס כבר עבד בבנק באותה תקופה. נרקיס היה מנהל מחלקת אשראים
באותה תקופה. נרקיס כתב ושלח את הדו"ח הזה. לשם תיקון, נרקיס
זייף את הדו"ח הזה. נרקיס זייף את כל הדו"חות של סיכומי
הרבעונים והחציונים והשנתונים, עד שקיבל את הקידום המיוחל.
נרקיס רתח מזעם. אצבעותיו חבטו בחוזקה במקשי המקלדת:
אני לא יודע עם מי אתה חושב שיש לך עסק, ואם אתה מוצא את כל זה
משעשע, אבל דע לך שאתה מכניס את עצמך לצרה גדולה!
אם תטריד אותי עוד פעם אחת - אתה תשא בתוצאות!
"מי הוא?! מה הוא חושב לעצמו?!" נרקיס לא התכוון לזייף את
הדו"חות הללו, אבל המשק בדיוק נקלע לתקופה קשה, וגם המצב בבנק
לא היה מזהיר. נרקיס לא יכול להרשות לעצמו להציג את האמת
העגומה.
"מר שטיינהארט! שוורץ מהעיתון הגיע! יש לכם עכשיו ראיון!"
"שוורץ?! עכשיו? אני מצטער מאוד, תודיעי לו שניאלץ לדחות לפעם
אחרת, אני ממש לא יכול עכשיו". "לדחות. הכול בסדר, מר
שטיינהארט? אתה נשמע לי מוטרד"
"הכול בסדר, הכול בסדר, אני צריך קצת שקט פה"
"בסדר, מר שטיינהארט..."
נרקיס חצה את המשרד הלוך וחזור בצעדים קטנים ומהירים ומוחו
בער. "מי זה יכול להיות? כיצד הוא יודע על הדו"חות המזויפים?
כיצד הוא השיג את הדו"חות? מה הכוונה שלו בשליחת המכתבים
האלו?" דמיונו הקודח המציא שלל תשובות לאותן שאלות, אך אף אחת
מהן לא הייתה מספיק הגיונית. השעה הייתה כבר חמש כשהתקבל מכתב
נוסף. נרקיס קרא בעיניים פעורות:

גרוסמן, אנחנו יודעים שאתה בוגד באשתך. אנחנו גם יודעים שמעלת
בכספי הבנק. אם לא תתפטר מתפקידך בצורה שקטה בשבוע הקרוב, לא
תהייה לנו ברירה אלא להראות לאשתך את התצלומים שברשותנו ולבנק
את הדו"חות המרשיעים.

"אלוהים אדירים!!" נרקיס פלט צווחת אימה.
"אתה בטוח שהכול בסדר, מר שטיינהארט?!". נרקיס רעד כולו. הוא
הציץ מחוץ למשרד כמו חיה כלואה. "הכול בסדר, באמת"
"אתה לא מתכוון ללכת הביתה בקרוב?"
"לא, אני חושב שאשאר ואסגור כמה דברים בשקט".
"בסדר.. אני הולכת, ערב טוב!"
"ערב טוב..."
ובכן, לאחר מספר דו"חות מזויפים, הבין נרקיס שהוא לא יוכל
להמשיך לזייף נתונים לעד. הוא היה חייב לעבור תפקיד, ואם כבר -
אז לתפקיד בכיר יותר. בנוסף, הוא בדיוק פגש באהבת חייו
במסדרונות הבנק - נורית גרוסמן, מנהלת סניף בפריפריה ואשתו
הטרייה של גרוסמן, מנהל הסניף הראשי. הוא החליט להפיל שתי
ציפורים במכה אחת.
זה לא היה נעים בכלל, נרקיס נאלץ להסתובב באזורים מפוקפקים
ומלוכלכים שכמותם ראה רק בסרטים, אבל בסופו של דבר הצליח להפיל
את גרוסמן בפח ולפתות אותו לבגוד באשתו המקסימה עם יצאנית
ערמומית. לצערו של נרקיס, גרוסמן היה בסך הכול אדם ישר והוא לא
מעל בתפקידו, אבל נרקיס, שכבר פיתח את כשרון הזיוף שלו, לא נתן
לאמת לעצור בעדו. וכך, יום אחד הוא נכנס לאינטרנט קפה, יצר
לעצמו כתובת דוא"ל אנונימית, ושלח את מכתב הסחיטה הנ"ל
לגרוסמן. גרוסמן המסכן, שלא רצה לשבור את לב אשתו והבין שלא
יוכל להוכיח שהדו"חות המרשיעים מזויפים, הגיש את התפטרותו.
נרקיס החליט בכל זאת לשלוח את התמונות לאשתו נורית, שהתגרשה
ממנו במהירות הבזק. נרקיס קיבל את התפקיד של גרוסמן ולאחר
חודשיים נשא את נורית לאישה. גרוסמן המובטל לא הצליח להתאושש
מהמכה ואף התדרדר לשתייה, ולאחר שנה וחצי התאבד.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הקומה כבר הייתה חשוכה וריקה
מאדם. האור היחיד היה אור הפלורסנט שריצד מעל נרקיס מרוט
העצבים. לבו פמפם במורד מחילה מפותלת וחשוכה לעבר תהום קודר.
הוא הרגיש נחנק וניסה לנשום עמוק, לשאוף קצת אוויר, אבל עם כל
שאיפה ריאותיו התמלאו רק בעוד אשמה. הוא ניסה לבכות, אך במקום
דמעות זלגה מעיניו מועקה. קירות המשרד לחצו עליו, העניבה חנקה
אותו, עיגולי הזיעה בבית שחיו התפרשו על שטח נרחב והפיצו ריח
חריף. לא היה זה ריח רגיל של זיעה, זה היה ריח של פחד, של
אימה. "איך הנוכל הזה יודע על מכתב הסחיטה! ואיך לעזאזל יש לו
את המכתב עצמו?! היחידים שראו את המכתב הם אני וגרוסמן. והרי
גרוסמן..." הוא החליט להגיב, אך כל מה שהוא היה מסוגל לחשוב
עליו היה.

מי אתה? מה אתה רוצה ממני? עזוב אותי בשקט!

לאחר פרק זמן שארך 5 דקות, או אולי שעתיים, התקבל מכתב נוסף
מנרקיס וייסמן:

מר גוטמן היקר,
אני והבנק כולו משתתפים בצערך על מצבה של אשתך. עם זאת, אין
לבנק שום אחריות למצבה הרפואי של אשתך ואין דבר שביכולתנו
לעשות על מנת לעזור.
המדינה נמצאת בזמנים קשים, המצב הכלכלי בשפל, וכולנו משלמים את
המחיר.
בתקופה כזו, יש לשים בצד אינטרסים אישיים ולחשוב על טובת
הכלל.
כולנו תקווה שבריאותה של גברת גוטמן תשתפר, והמדינה תראה ימים
יפים יותר.
בברכה,
נרקיס שטיינהארט
מנהל המחוז

נרקיס קודם לתפקיד מנהל המחוז ונורית ילדה את יואב, בנם
הראשון. בתחילה, נהג נרקיס לצאת מהעבודה מוקדם על מנת לבלות
זמן עם בנו הבכור. אבל לאחר מספר חודשים הגיע המחוז לשפל
תקציבי חמור, ונרקיס הבין שעליו לבצע קיצוצים משמעותיים על מנת
לפצות על הנזק שנגרם עקב חוסר תשומת הלב שלו. בלב כבד, פיטר
נרקיס 200 עובדים זוטרים, בכל רחבי המחוז. במהלך משפטי גאוני,
הצליח נרקיס גם לבטל את חובת תשלום קצבת הפנסיה למפוטרים.
אחד המפוטרים היה אבנר גוטמן בן השישים, השרת המסור של הסניף
המרכזי. אשתו של אבנר לקתה במחלה קשה, וללא תשלום הפנסיה, לא
יכול אבנר לממן טיפול רפואי הולם עבורה. כאשר פנה אבנר באופן
אישי אל נרקיס, השיב לו נרקיס במכתב זה. אבנר הנזעם לא הסכים
להשלים עם המצב ותבע את הבנק, אך זה היה חסר סיכוי. סוללת
עורכי הדין של הבנק בקושי הנידה עפעף כדי לנצח במשפט, וכל יתרת
הונו של אבנר הלכה אל עורך דינו. לאחר מספר חודשים גברת גוטמן
נפטרה, ואבנר הלך בעקבותיה זמן קצר לאחר מכן.

"מאות מיליארדים של פיסות מידע חשובות מתרוצצות באינטרנט ברגע
נתון, ויותר ממיליארד איש נגישים אליהן... מי יודע לאן יגיע
המידע שלך..."

הצווחה המזוויעה של המזכירה שנכנסה למשרד בבוקר הקפיצה את
הקומה כולה. כל העובדים זינקו לעבר המשרד לתמוך במזכירה, ששכבה
מעולפת על הרצפה. הראשונים שהגיעו כל כך התרכזו במזכירה
המפרפרת, שבתחילה כלל לא שמו לב לגופתו של נרקיס שהתנדנדה
מהתקרה.
מסך המחשב של נרקיס הציג את המכתב האחרון שהתקבל מ"נרקיס
וייסמן". המכתב הכיל את ההודעה הבאה:

עשית טעות
תשא בתוצאות
בשקט. בשקט.