"אני מצטער, אני אפצה אותך". תפצה?! תפצי?! איך תפצו? המסוגלים
אתם לחזור בזמן? אנשים נוטים להאמין כי פיצוי משמעו פעולה
המשיבה ומתקנת לחלוטין כל מעשה הכרוך בפגיעה. אין כך הדבר!
"שכחתי מהפגישה שקבענו, אך אני אפצה אותך". "קרעתי את חולצתך,
אך אני אפצה אותך". "התנגשתי במכוניתך והרגתי את בתך, אך אני
אפצה אותך". את הנעשה אין להשיב.
מהו פיצוי אם כן? פתרון פשוט, מפלט שמצאו לעצמם טועי הטעויות,
תואני התאונות, עוולי העוולות. מעין "פוליסת ביטוח" למצפון
שקט. "אכול ושתה, כי מחר כבר נפצה על הכל!".
שטויות - להפך. אבוי לאדם שיבקש לפצות אותי! "אבל אני באמת
מצטער! ממש לא נעים לי! האין משהו שביכולתי לעשות?!". אבסורד!
בגדת באמוני - פגעת ברגשותיי, ברכושי, בזמני, ועכשיו ברצונך
להפוך אותי לקורבן, הזקוק לרחמים? הרצחת וגם ירשת?! הפגעת וגם
ריחמת? תשכח מזה, חביבי. את שלוות הנפש שלך, פה לא תמצא.
"אז מה כן?!". ובכן, בשקלול פשוט של מידת העוול שנעשה, מידת
החיבה שלי כלפיך ומידת הרחמים שבי, ייגזר דינך (היוונים בעת
העתיקה גרסו כי למידת הרחמים ההשפעה המכרעת, עם סטיות קלות פה
ושם למידת החיבה, בהתאם למוצא האם. עם זאת בימי הביניים ניתנה
תשומת לב רבה יותר למידת העוול, גישה בה נוקטים עד היום זרמים
מסוימים בדת המורמונית. חוגים אקזיסטנציאליים מקסיקניים במאה
ה- 19 התעקשו כי דווקא גורם רביעי, קיומו או אי קיומו של כתם
לידה בסדר גודל בינוני בגוון סגלגל באזור החלציים של מבצע
העוולה, הוא הגורם המשמעותי ביותר, אך אלה הושתקו במהירות
וביעילות ע"י ה- CIA. יש המצביעים על קשר חשוד בין ראש ה- CIA
דאז, רוג'ר קרוויל, לכנסיה המורמונית ביוון, אך נושאים אלו
חורגים מתחום ענייננו, ולכן נניח להם לעת עתה). הוסף את גורם
הזמנמרפאהכל למשוואה, ובסופו של דבר תיסלח.
הדבר נוגע ללבי, ולכן אחזור על דברי פעם נוספת, לשם הדגשה
וליתר ביטחון, לכל חסרי האחריות הפוחזים באשר הם - אבוי! אבוי
לאדם שיציע לי "פיצוי"! אדם זה יזכה לטעום זעם טהור, חריף,
מריר, קודר וחסר רחמים, מעמקי נשמתו של אדם שפוצה יתר על המידה
בחייו.